<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שמי אומר כל הנשים דיין שעתן, הלל אומר מפקידה לפקידה אפי' לימים הרבה, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה (ולא כדברי זה), אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. כל אשה שיש לה ווסת דייה שעתה. והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה, וממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה. כיצד דיה שעתה, היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות, פרסה וראת, היא טמאה והן טהורין. אע"פ שאמרו מטמאה מעת לעת, אינה מונה אלא משעה שראת. כל הנשים כולי, פי' אם תראה דם תטמא טהרות שתיגע משעת ראייה ואילך, ולא אמרי' כי היכי דהשתא אישתכח דם בבית החיצון אי הות בדקה נמי מיקמי הכי הוה מישתכח וכותלי בית הרחם העמידוהו, וקימלן (מ' ע"א) כל הנשים מיטמאות בבית החיצון. והלל אומר מפקידה לפקידה, שאם בדקה לה באחד בשבת ומצאה טהור ולרביעי בדקה ומצאה טמא, חיישי' ומטמינן מספק כל טהרות שנתעסקה בהן משעת בדיקה אחד בשבת, דשמא עם סילוק ידה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו. ואפי' ימים הרבה, בין בדיקה לבדיקה מטמינן כל טהרות שנתעסקה בהן בנתים. אבל הנך דמיקמי בדיקה קמיתא טהורות, דהא כשבדקה מצאה טהור.
וחכמים אומרים לא כדברי שמי שמיקל יותר מידאי, ולא כהלל שהוא מחמיר יותר מדאי, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה, שאם יש ימים הרבה בין פקידה לפקידה לא מטמינן להו לכולהו טהרות דביני ביני, אלא אותן שנתעסקה בהן מאתמול בשעה זו, וטעמייהו נפרש לקמן. ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת, שאם היה זמן מפקידה קצר מזמן מעת לעת, הולכין אחריו להקל, כגון בדקה עצמה שחרית ומצאה טהור, וחזרה ובדקה ערבית ומצאה טמא, דאמרי' לקמן במתניתין (י"א ע"א) פעמים צריכה להיות בודקת שחרית ובין השמשות, לא מטמינן טהרות של לילה דהא בדקה שחרית ומצאה טהור, וליכא למימר דהוה דם מאתמול כי האי שעתא, אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך מטמינן, דהינו מפקידה לפקידה. ממעטת על יד, כח, כמו פסל על ידו דיבמות (צ"ו ע"א), וכן הרבה.
וכל אשה שיש לה ווסת קבוע שלשה פעמים ובדקה בשעת ווסתה ומצאה טמא. דיה שעתה, ולא אמרי' דילמא מעיקרא הוה התם, דודאי אורח לא בא אלא בזמנו. והמשמשת בעדים, שבודקת עצמה בעד דהיינו סדין קודם תשמיש ולאחר תשמיש, הרי בדיקה זו כפקידה. וממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה, שאם ראתה דם אחרי כן בבדיקת ערבית והיא שימשה בצהרים בעדים, לא מטמינן טהרות דמבדיקת תשמיש, שהרי קודם התשמיש בדקה ומצאה טהור, אלא הנך דמתשמיש ואילך טמאות. אע"פ שאמרו מטמאה מעת לעת, אשאין לה וסת קאי. אינה מונה, שבעת ימי נדות אלא משעה שראת. מאי טעמא דשמי, קסבר העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהרה עומדת. והלל, כי אמרי' העמד דבר על חזקתו, דלית ליה ריעותא מגופיה, אבל האי איתתא כיון דמגופה קא חזיא לא אמרי' אוקמה אחזקתה.
<h2>דף ד:</h2>
וחכמ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה (...) ת"ר וחכמי' אומר' לא כדברי שמי שלא עשה סיג לדבריו, ולא כדברי הלל שהפריז על מידותיו, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה כולי. מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת, פשיטא, כיון דבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאה טהור לא מטמינן לה, איידי דתנא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, תנא נמי מפקידה לפקידה [ממעטת] על יד מעת לעת. אמר רבה מאי טעמיהו דרבנן, פי' מאי טעמ' דרבנן במעת לעת, דבשלמא מפקידה לפקידה דהלל ניחא, שמא עם סילוק ידיה ראתה, אלא מעת לעת מאי שיעורא הוא. כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל חכמים תיקנו לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית, שחרית להכשיר טהרות של לילה ערבית להכשיר טהרות של יום, הואיל ולא בדקה הפסידוה עונה, ומאי עונה עונה יתירתא. פי' מתני' היא לקמן בפירקין (י"א ע"א) ופעמים צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות. שחרית כדי להכשיר טהרות של לילה, להוציאן מכלל ספק טומאה, שאם תימצי טהורה בידוע שלא ראת בלילה ולכשתימצי ערבית טמאה יצאו אילו מן הספק, וכן ערבית להכשיר טהרות של יום. וזו, שבדקה ומצאה טמא והרי ימים רבים שלא בדקה. הפסידוה עונה יתירתא, אם מצאה ערבית טמא הפסידוה טהרות של יום ושל אמש, שאם בדקה שחרית לא היינו מטמין אלא טהרות של יום, דהיינו מפקידה לפקידה, ועכשיו שלא בדקה שחרית מוסיפין לטמא עונה אחרת, דהיינו טהרות של אמש דהיינו מעת לעת. עונה ייקרא או יום או לילה. וכל אשה שיש לה (שיש לה) ווסת דייה שעתה. מוקימנא למתני' דוקא בשעת ווסתה, דאורח בזמנו בא, אבל שלא בשעת ווסתה מטמאה למפרע מעת לעת.
<h2>דף ה.</h2>
והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה. אמר רב יהודה אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו ממעט בפקידה, מאי טעמא, אמר רב קטינא מתוך שהיא מהומה לביתה, פי' ממהרת לשמש. וכי מהומה לביתה מאי הוי, אמר רב קטינא אין מכניסתו לחורין וסדקין. תנן המשמשת בעדים הרי זו כפקידה, מאי לאו חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש, לא אחד לו אחד לה, דתנן (י"ד ע"א) דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים, אחד לו ואחד לה.
<h2>דף ה:</h2>
היתה יושבת במטה כולי. למה לי למיתני היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות, ליתני היתה עסוקה בטהרות ופירסה וראתה, הא קמ"ל (משום) [טעמא] דדיה שעתה הא מעת לעת מטה נמי מיטמיא. מסייע ליה לזעירי, דאמר זעירי מעת לעת שבנדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים.
<h2>דף ז.</h2>
מתני' ר' אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן, בתולה ומעוברת ומניקה וזקנה. אמר ר' יהושע לא שמעתי אלא בתולה, (ז' ע"ב) אבל הלכה כר' אליעזר. איזו היא בתולה, כל שלא ראתה דם מימיה, אע"פ שנשואה. מעוברת, משיודע עוברה. מיניקה, עד שתגמול את בנה. נתנה את בנה למיניקה גמלתו או מת, ר' מאיר אומר מטמאה מעת לעת, וחכמים אומרים דיה שעתה. איזו היא זקנה, כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנותה, רבי אליעזר אומר כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה. רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו עליהן שלש עונות דיין שעתן. ובמה אמרו דיה שעתה, בראיה הראשונה, אבל בשנייה מטמאה מעת לעת. ואם ראתה הראשונה מאונס, אף בשנייה דייה שעתה.
<h2>דף ח:</h2>
ת"ר נשאת וראת דם מחמת נישואין, ילדה וראתה דם מחמת לידה, עדין אני קורא בה בתולה, הוי אומר בתולה שאמרו בתולת דמים ולא בתולת בתולים. פי' בתולת דמים, שלא ראת דם נדות אלא עכשיו.
מעוברת משיודע עוברה. תניא כמה הכרת העובר, סומכוס אומר משום ר' מאיר שלשה חדשים, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (בראשית ל"ח) ויהי כמשלש חדשים. אע"פ שאין ראיה, ראיה מעלייאתא היא, משום דאיכא דילדה לשבעה ואיכא דילדה לתשעה.
<h2>דף ט.</h2>
מיניקה עד שתגמול את בנה. ת"ר מיניקה שמת בנה בתוך עשרים וארבעה חודש, הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. לפיכך היתה מניקתו והולכת ארבע או חמש שנים דיה שעתה, דברי ר' מאיר ורבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים דייה שעתה כל עשרים וארבעה חודש, לפיכך אם היתה מניקה ארבע וחמש שנים מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. כשתימצי לומר לדברי ר' מאיר דם נעכר ונעשה חלב, לדברי ר' יוסי אבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חודש.
<h2>דף ט:</h2>
איזו היא זקנה, כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנותה. היכי דמי סמוך לזקנותה, אמר רבי יהודה כל שחברותיה אומרות עליה זקנה, וריש לקיש אמר כל שקורין לה אימא בפניה ואינה בושה. וכמה עונה, אמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה עונה בינונית שלשים יום. פי' בין ראיה לראיה.
ר' אליעזר אומר כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה. ת"ר אמר להן ר' אליעזר מעשה בריבה אחת בהיתלו שהפסיקוה שלש עונות ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דייה שעתה, אמרו לו אין שעת הדחק ראיה. מאי שעת הדחק, איכא דאמרי שני בצורת הוו, ואיכא דאמרי מפיש עבדא וחוש רבנן להיפסידא דטהרות. ת"ר מעשה ועשה ר' כר' אליעזר, לאחר שנזכר אמר כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. מאי לאחר שנזכר, אילימא דאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן, בשעת הדחק היכי עביד כוותיה, אלא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר, ומאי לאחר שנזכר, דלא יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה, אמר כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.
<h2>דף י:</h2>
ר' יוסי אומר מעוברת ומיניקה וזקינה שעברו עליהן שלש עונות דיין שעתן. פי' (...) דפליג אדר' אלעזר דאמר כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה, ואתא ר' יוסי למימר דוקא מעוברת ומיניקה ולא כל אשה. ופליג נמי אדר' אלעזר דאמר מניקה דיה שעתה, ואתה ר' יוסי למימר דוקא מיניקה שעברו עליה שלש עונות דייה שעתה, אבל מיניקה בלחוד הרי היא ככל הנשים. וקשיא לי ממאי דאמרן לעיל בבריתא ר' יוסי ור' שמעון אומר' דיה שעתה כל עשרים וארבעה חודש, אלמא מיניקה בלחוד דיה שעתה. ויש לתרץ דודאי מיניקה בלחוד דייה שעתה כדאמרי' בבריתא, והכא דאמר שעברו עליה שלש עונות בראיה שנייה וכדבענן למי' לקמן, דקסבר ר' יוסי דבראיה שניה מטמאה מעת לעת, ועלה קאי דאם עברו עליה שלש עונות דייה שעתה.
<h2>דף יא.</h2>
ובמה אמרו דיה שעתה בראיה ראשונה, אבל בשנייה מטמאה מעת לעת. אמר רב אכולה, ושמואל אמר לא שנו אלא בתולה וזקינה, אבל מעוברת ומיניקה דיין שעתן כל ימי עבורן, דיין שעתן כל ימי מניקותן. כתנאי, מעוברת ומיניקה שהיו שופעות דם ובאות, פי' לאו דוקא שופעות אלא רואות דם תדיר, דיין כל ימי עוברן דיין כל ימי מיניקותן, דברי ר' מאיר ור' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון אומר' לא אמרו דיין שעתן אלא בראיה ראשונה, אבל בראיה שניה (דברי) מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואם ראתה הראשונה מאונס, פי' כגון על ידי קפיצה. אף בשנייה דייה שעתה, שאין הראשונה מן החשבון כיון דבאונס ראתה.
מתני' אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת, חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר. ומשמשת בעדים, [חוץ מיושבת על דם טוהר] ובתולה שדמיה טהורין. ופעמיים צריכה להיות בודקת, בשחרית ובין השמשות, ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. יתירות עליהן הכהנות בשעה שאוכלות בתרומה, ר' יהודה אומר אף בשעת עברתן מלוכל בתרומה. פי' אע"פ שאמרו, אשה שיש לה ווסת דייה שעתה. צריכה להיות בודקת, בכל יום שחרית וערבית כשאר כל הנשים. חוץ מן הנדה, דמשראתה יום אחד טמאה כל שבעה, ואפי' אם לא ראת. והיושבת על דם טוהר, דאפי' אם תראה דם טוהר הוא. ואע"פ שיש לה ווסת צריכה לשמש בשני עדים ולבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש. והסודרין קורא עדים. ויש שגורסין כמו וכבגד עידים (ישעיה ס"ד), שאין בודקין אלא בבלאי בגדים. חוץ מן היושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורין, ארבעה לילות ואפי' נשתנו מראה דמיה, הואיל ושימשה, דמשום תשמיש נשתנו מראה דמים שלה. ופעמיים צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות, שחרית כדי להכשיר טהרות של לילה, וערבית כדי להכשיר טהרות של יום, להוציאן מספק מעת לעת. ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, עם בעלה. יתירות עליהן הכהנות בשעה שהן רוצות לוכל תרומה, ר' יהודה אומר בשעת עברתן מלוכל בתרומה צריכות בדיקה. והוינן בה מאי דהוה הוה, ומה צורך לבדיקה זו. אמר רב חסדא לא צריכה אלא לתקן את השירים שבפיה, פי' להוציאם מספק מעת לעת.
<h2>דף יא:</h2>
ופעמים צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרות, דמיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה, אבל אם אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה. פי' בדיקה דלאחר תשמיש היא לטהרות, דאילו לבעלה מאי דהוה הוה, ובדיקה דלפני תשמיש היא לבעלה, דאי לטהרות הא בעיא לשמש עם בעלה וליטמא בתשמישה. ואתא שמואל לאמר דמתני' דקתני בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה דהיינו לבעלה, דוקא באשה העסוקה בטהרות דבעיא בדיקה לאחר התשמיש בעבור הטהרות, ולקנח בסודר שמא מחמת (הסודר) התשמיש ראתה דם, ומיגו דבעיא בדיקה לאחר התשמיש בעבור הטהרות, בעיא נמי לפני תשמיש בעבור בעלה. אבל אם אינה עסוקה בטהרות דלא בעיא בדיקה לאחר תשמיש, לפני תשמיש נמי לא בעיא בדיקה, דכל לבעלה לא בעיא בדיקותא.
מאי קמ"ל תנינא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, אי ממתני' הוה אמינא הני מילי באשה שיש לה ווסת, אבל אין לה ווסת בעיא בדיקה, קמ"ל דכל לבעלה לא בעיא בדיקה, ואפי' אין לה ווסת. והא אמרה שמואל חדא זימנא, דאמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק, ואוקימנא בעסוקה בטהרות. פי' ומיגו דבדקה לאחר תשמיש בעבור הטהרות, בדקה נמי לבעלה, אבל אם אינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה כלל. (חד) ומשני חדא מכלל חברתה איתמר. תניא נמי הכי במה דברים אמורים שהניחה בחזקת טהורה, אבל לא היניחה בחזקת טהרה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני.
<h2>דף יב.</h2>
בעא מיניה ר' זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה, אמר ליה לא תבדוק, פי' אינה צריכה לבדוק. ותיבדוק ומה בכך. אמר ליה אם כן לבו נוקפו ופורש.
<h2>דף יב:</h2>
אמר רב כהנא שאילתינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי רב מצרכי לכו בדיקה אי לא, ואמרו לי לאו. ולישיילינהו לדידהו, דילמא אינהו מחמרי אנפשיהו. פי' אע"פ שמקילין לכל ישראל ומתירים להן לשמש בלא בדיקה, שמא הם מחמירין על עצמם ואינן רוצים לשמש בלא בדיקה. ורב כהנא רצה להחמיר על עצמו כמותן אם היו מחמירין.
ת"ר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש, ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, ויוציא ולא יחזיר עולמית, דברי ר' מאיר, ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים והן הן עוותיה והן הן תיקוניה. פי' אם ימצא בהן דם הם עוותיה, ואם לא ימצא הן תיקוניה. אסורה לשמש, דילמא מקלקלא ליה. ואין לה כתובה, דכיון דלא חזיא לביאה לית לה כתובה. ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, תנאי כתובה ככתובה דמי. פי' פירות הוא תחת פירקונה, כדאמרי' (כתובות מ"ו ע"ב) תיקנו פירקונה תחת פירות, ואם נישבת אינו חייב לפדותה. יוציא ולא יחזיר עולמית, פשיטא, לא צריכא דהדרא ואיתקנא, מהו דתימא ליהדרא, קמ"ל זימנין דאזלא ומנסבא ומיתקנא, ואמר אילו הייתי יודע שכן אפי' נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים.
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנניה בן אנטיגנוס, פי' דקאמר משמשת בעדים. ואמרי' במאי, אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא, דצריכה בדיקה. ואי בשאינה עסוקה בטהרות הא אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק, ואקימנא בעסוקה בטהרות, פי' אבל אם אינה עסוקה בטהרות אינה צריכה. ואוקימנא בעסוקה. דמתני' הא לא מתני' הא. פי' מאי דקשיא לן הא אמרה שמואל חדא זימנא, רב יהודה לא מתני' הא דרבה ורבא לא מתני' הא דרבי ירמיה דרב יהודה, ומי שאמר זו לא אמר זו. ולית ליה לשמואל ברייתא אסורה לשמש, דאיהו סבר כל לבעלה לא בעיא בדיקה, וסבירא ליה כבריתא דלעיל דתנא במה דברים אמורים לטהרות אבל לבעלה מותרת.
<h2>דף יג.</h2>
מתני' כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תיקצץ. מאי שנא נשים ומאי שנא אנשים, נשים דלאו בני הרגשה נינהו משובחת, אנשים דבני הרגשה נינהו תיקצץ. פי' אם יתחמם ויוציא קרי, והוצאת הקרי קרי הרגשה מפני שמזדעזעין אבריו. אי הכי מאי איריא מרבה, אפילו ממעטת נמי, פי' שכלל לא הותר לו למשמש באברו. אין הכי נמי, וכי קתני מרבה, אנשים, פי' בעבור הנשים נקט מרבה, שכל מה שהיא מרבה לבדוק עצמה היא משובחת, דלא ליתן לספק איסורא ולספק טומאה.
תנא במה דברים אמורים בשכבת זרע, אבל לענין זוב הוא משובח כנשים. פי' אם בא לבדוק עצמו מחמת זוב שיצא ממנו, ורוצה לבדוק כדי למנות את ראיותיו, שאם יראה שתים מטמא משכב ומושב, ואם יראה שלש מביא קרבן, גם הוא משובח, שהזוב דומה למי בצק של שעורים ובא מבשר מת, ולא יבוא לידי חימום. ואפי' לענין שכבת זרע אם בא לבדוק בחרש או בצרור בודק, והוא הדין במטלת עבה שאינה מחממת.
האוחז באמה. ובולע את התרומה. במסכת תרומות בפרק האשה (פ"ח מ"ב) היה אוכל בתרומה ואמרו לו נטמאתה או נטמאת התרומה, ר' אליעזר אומר יבלע, ר' יהושע אומר יפלוט. טמא היית וטמאה היתה התרומה, או נודע שטבל הוא, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או מעשר שיני והקדש שלא נפדו, או שטעם טעם פישפש לתוך פיו, הרי זה יפלוט. אמרי' בירושלמי מאי טעמא דר' אליעזר, משום שהתחיל בהתר. תני ר' נתן אומר לא שהיה ר' אליעזר אומר משום שהתחיל בהתר, אלא שהיה ר' אליעזר אומר הלעוס כבלוע. פי' פשטה דמתני' משמע דטעמא דר' אליעזר מפני שהתחיל בהיתר הוא, דהא ברישא פליג ובסיפא מודה דיפלוט, ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אלא ברישא דאמרו לו נטמאתה עכשיו כשהיתה התרומה לתוך פיו, או ניטמאת התרומה כשהיתה לתוך פיו, כגון שאכל עמה חולין טמאין, היה ר' אליעזר אומר שיבלע (כגון) [כיון] שהתחיל בהיתר, אבל בסיפא שאמרו לו טמא היית מקודם לכן או טמאה היתה התרומה מקודם לכן, שלא שם אותה בהתר לתוך פיו ומתחלה באה לתוך פיו באיסור, או שנודע שהיה טבל או מעשר שיני והקדש שלא נפדו שמתחלתן באו לתוך פיו באיסור, גם ר' אליעזר מודה שיפלוט. והאי דקאמר ר' נתן לא שהיה ר' אליעזר אומר משום שהתחיל בהיתר, הכין פירושה, כלומר לא מחמת זה היה מתיר אע"פ שהאיסור בעין, אלא מפני שהיה לעוס כבר, אבל אם היה האוכל בעינו שלא לעסו עדין אע"פ שהתחיל בהיתר יפלוט. ומיהו בסיפא שלא התחיל בהיתר אע"פ שהוא לעוס יפלוט. ומתני' דהכא דקתני אוחז באמה ובולע את התרומה, ולא קא שרי ליה לבולעה, לא תימא סתמא כר' יהושע דאמר יפלוט, אלא אפי' ר' אליעזר מודה, דכיון דאית ליה תקנה שלא מטמא, מי הביאו לבולעה בטומאה, התם כשאמרו לו נטמאתה כבר שאין לו תקנה כגון שהתחיל בהיתר והיה לעוס היה מתיר ר' אליעזר לבלוע, אבל הכא שיכול לבולעה קודם שיצא הקרי לחוץ וייטמא, מודה ר' אליעזר דאוחז באמה שלא יצא הקרי לחוץ עד שיבלע התרומה.
תניא ר' אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין מים כאילו מביא מבול לעולם, אמרו לו לר' אליעזר והלא ניצוצות ניתזין על רגליו, ונעשה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו, אמר להן איפשר שיעמוד במקום גבוה וישתין, או ישתין בעפר תוחח. אמרו לו אין מקום גבוה ועפר תוחח מאי, אמר להן מוטב שיוציא לעז על בניו ולא יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. וכל כך למה, שלא יוציא שכבת זרע לבטלה, דאמר ר' יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנא' (בראשית ל"ח) וירע בעיני י"י אשר עשה וימת גם אותו. שמואל ורב יהודה הוו קיימי אגודא דבי כנישתא דשף יתיב בנהרדעא, אמר ליה רב יהודה לשמואל צריך אני להשתין מים, אמר ליה שיננא אחוז באמה והשתן לחוץ. והיכי עביד הכי, והתניא ר' אליעזר אומר האוחז באמה ומשתין מביא מבול לעולם, אמר אביי עשאוה כבולשת דתנן (ע"ז ע' ע"ב) בולשת שנכנסה לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות, בשעת מלחמה אילו ואילו מותרות לפי שאין פנאי לנסך, אלמא כיון דבעיתי לא מנסכי, הכא נמי כיון דבעית לא אתי להרהורי. והכא מאי ביעתותא איכא, איכא בעתותא דליליא. ואיבעיתימא ביעתותא דרביה. ואיבעיתימא ביעתותא דשכינה. ואיבעיתימא נשוי הוה, דאמר רב נחמן אם היה נשוי מותר. ואיבעתימא כי הא אורי ליה, דאמר ר' אבה אמר ר' יוחנן גבול יש לה, מעטרה ולמטה מותר (י"ג ע"ב) ומעטרה ולמעלה אסור.
<h2>דף יג:</h2>
אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי, משום דקא מגרה יצר הרע אנפשיה. אמר ר' אלעזר מאי דכתיב (ישעיה א') ידיכם דמים מלאו, אילו המנאפים ביד. תנא דבי ר' ישמעאל לא תנאף, לא תהא נואף בין ביד בין ברגל.
החרשת והשוטה והסומא, אם יש להן פקחות מתקינות אותן ואוכלות בתרומה. החרשת והשוטה שיש להן פקחות מתקנות כולי. חרשת, תיבדוק איהי לנפשה, דתניא רבי אומר חרשת אחת היתה בשכונתינו, לא דייה שרואה לעצמה אלא שחברותיה רואות ומראות לה, התם במדברת ואינה שומעת, הכא בשאינה מדברת ואינה שומעת, כדתנן (תרומות פ"א מ"ב) חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר. סומא, תיבדוק איהי לנפשה ותחוי לחברתה, אמר ר' יוסי בי"ר חנינה סומא אינה משנה. ושנטרפה דעתה, הינו שוטה, שנטרפה דעתה מחמת חולי.
<h2>דף יד.</h2>
דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה, והצנועות מתקינות להן שלישי, אחד לתקן להן את הבית. נמצא על שלו, טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה איותיאוס טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה [לאחר זמן] טמאין בספק ופטורין מן הקרבן. איזהו אחר זמן, כדי שתרד מן (הקרבן) המטה ותדיח את פניה. ואחר כך מטמאה מעת לעת, ואינה מטמאה את בועלה, ר' עקיבא אומר מטמאה את בועלה. ומודים חכמים לר' עקיבא ברואה כתם שמטמאה את בועלה. דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה, כדי לקנח בהן לאחר תשמיש. והצנועות מתקינות להן שלישי, אחד לתקן את הבית, לבדוק קודם תשמיש ולהכין עצמה לבעלה. והוא הדין לכל הנשים, כדתנן בפרקא קמא (י"א ע"א) ובשעה שעוברת לשמש את ביתה, והאי דנקט צנועות מפרש בגמ' בפרקא קמא עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר, וזהו מתקינות להן שלישי עד שאינו בדוק בו פעם אחרת. נמצא דם על שלו, בידוע שהיה דם בשעת תשמיש. נמצא על שלה איותיאוס, פי' מיד לאחר בעילה. גם זה טמאין בודאי וחייבין בקרבן. אבל אם נמצא על שלה לאחר זמן, ששהתה יותר משיעור אותיאוס, טמאין בספק, שלא נתברר אם היה דם בעת תשמיש אם לאו, פטורין מן הקרבן. וליחוש דילמא מאכולת הוא, פי' כשנמצא על שלו אמאי מחייבינן להו בקרבן, ודילמא דם מאכולת הוא ונמצאו מביאין חולין לעזרה. אמר ר' זירא אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת, פי' דודאי אין שם מאכולת והאי דם מגופה אתא.
איזהו לאחר זמן כולי. פי' איזהו אחר זמן דתנן שטמאים מספק, דאמרי' מטמאה את בועלה. כשיעור שתרד מן המטה ותדיח את פניה, דהיינו שתקנח פניה שלמטה. ואם שהתה לאחר מכן, יותר מזה השיעור. מטמאה מעת לעת, שהיא עושה משכב ומושב, ומטמא אדם וכלים כדאמרן בפירקין דלעיל (ו' ע"א). אבל אינה מטמאה את בועלה, ר' עקיבה אומר גם מטמאה מספק את בועלה. ומודים חכמים לר' עקיבה ברואה כתם על בגדיה, ואין ידוע מהיכן בא זה, או מגופה או ממקום אחר. שהיא מטמאה את בועלה, דדוקא במעת לעת דלא חזיא דם כלל פליגי רבנן, אבל ברואה כתם שהדם לפנינו אע"פ שספק מדבריהם הוא, היא מטמאה את בועלה.
<h2>דף יד:</h2>
ת"ר שיעור אותיאוס, משל לשמש ועד שהיו עומדין בצד המשקוף, עם יציאת שמש נכנס עד, הוי אומר עד שאמרו לקינוח ולא לבדיקה. פי' שיעור אותיאוס לא נאמר כי אם לקנח מבחוץ ולא לבדיקת פנים לחורין וסדקין, שאם כן שהתה יותר מכשיעור, ואין כאן אלא טומאת ספק ואשם תלוי. תנא וחייבין באשם תלוי. פי' אנמצא על שלה לאחר זמן קאי, דקתני מתני' ופטורין מן הקרבן, והאי תנא מחייב להו באשם תלוי. ותנא דידן מאי טעמא, לא קתני אשם תלוי. בענן חתיכה משתי חתיכות, דכתיב באשם תלוי (ויקרא ה') אחת מכל מצות י"י, וקסבר יש אם למקרא, מצות קרינן, הילכך בענן שתי חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר ואכל את אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל. ותנא ברא סבר יש אם למסורת, ומצוות כתיב.
<h2>דף טו.</h2>
מתני' כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאים מן הדרך נשותיהן להן בחזקת טהרה. בי"ש אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש, או תשמש לאור הנר. ובית הלל אומר דייה (צריכה) שני עדים כל הלילה. פי' כל הנשים בחזקת טהרה, בלא בדיקה, שלא הוזכרה (טהרה) [בדיקה] אלא לעסוקה בטהרות. וסיפא דקתני בית שמי אומרים צריכה שני עדים כולי, לאו הכא קאי אלא ארישא, דתנן דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים, והאי כל הנשים היא סיפא דההיא, והכי קאמר מאי דתנן דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אטהרות דוקא, אבל לבעלה כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן כולי, והדר תנן בית שמי אומרים כו', וקאי ארישא אדרך בנות ישראל כולי.
למה לי למיתני הבאין מן הדרך, מהו דתימא הני מילי היכא דאיתיה לבעלה דרמיא אנפשה ובדקה, אבל היכא דליתיה במתא לא בדקה, קמ"ל. אמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה, פי' שלשים יום לראייתה, אבל לאחר ימי עונתה בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה. אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת ווסתה, פי' לא שנו דכי מצא בתוך ימי עונתה לא בדיקה בעיא, אלא שלא הגיע עת ווסתה בתוך אותן ימים שהיה בדרך. אבל הגיע עת ווסתה, קודם ביאתו מן הדרך אסורה, דאורח בזמנו בא. אלמא קסבר ווסתות דאורייתא, פי' הלכה למשה מסיני הוא דמחזקינן לה בטומאה מספק. ורבה בר חנה אמר אפי' הגיע עת ווסתה מותרת. אלמא קסבר ווסתות דרבנן, פי' רבנן הצריכוה בדיקה ביום ווסתה שמא תראה, ומיהו היכא דהוא לא הוה בעיר ולא ידעינן אי בדקה אי לא בדקה, לא מחזקינן לה בטומאה מספק. ומאי דתנן לקמן בפרק בנות כותים (ל"ט ע"א) הגיע שעת ווסתה ולא בדקה טמאה, דוקא לטהרות.
<h2>דף טז.</h2>
בית שמי אומרים צריכה שני עדים כולי. פי' קסברי בית שמי על כל תשמיש צריכה בדיקה. וב"ה לא היו מצריכין בדיקה אלא לאחר תשמיש אחרון. וגם היו מחמירין בית שמי לבדוק בכל תשמיש ותשמיש בעד חדש שלא קינחה בו ויניחם עד למחר ותראה אותם. או תשמש לאור הנר, ותבדוק העד, ואם הוא נקי תחזור ותבדוק בו. ובעד שלפני תשמיש, אם היתה צנועה צריכה עד חדש על כל תשמיש ותשמיש, ואם אינה צנועה בודקת לפני תשמיש בעד אחד. ומכל מקום על כל תשמיש ותשמיש משמשת בשני עדים. ובעד שקינחה לאחר תשמיש זה, לא היו מתירין ב"ש לבדוק בו לאחר תשמיש אחר, שמא נזדהם בשכבת זרע ואין טיפת דם כחרדל ניכרת בו אף אם בדקתו לאור הנר וראתה שהיה נקי.
ובית הלל אומרים דייה שני עדים כל הלילה, אחד לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון. ואע"ג דמשמשא ולא ידעה אי חזיא ביני ביני, בין לבית שמי בין לבית הלל לא איכפת לן, דלא הוצרכו בדיקות הללו אלא לטהרות ולא לבעלה.
<h2>דף טז:</h2>
אמר ר' זירא מדברי כולן נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה, פי' בלא בדיקה בנתים, דאפי' בית הלל מצרכי בדיקה בסוף תשמיש אחרון, ולא חיישי לשמא ראתה דם מחמת תשמיש, אלא מי שהוא ירא שמים יפרוש מספק איסור, ולא יבעול וישנה בלא בדיקת עד. רבא אמר בועל ושונה, ואין בכך כלום, כי תניא ההיא לטהרות תניא. תניא נמי הכי במה דברים אמורים לטהרות, אבל לבעלה מותרת. ובמה דברים אמורים שהניחה בחזקת טהרה, אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני.
אמר ר' יוחנן אסור לאדם שישמש מיטתו ביום. אמר רב המנונא מאי קראה, יאבד יום איולד בו והלילה אמר הורה גבר (איוב ג'), לילה ניתן להריון ולא יום. ריש לקיש אמר מהכא (משלי י"ט) ובוזה דרכיו ימות.
<h2>דף יז.</h2>
תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר חמשה דברים העושה אותם מתחייב בנפשו, האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן לילה, והלן בבית הקברות, והנוטל ציפורניו וזורקן לרשות הרבים, והמקיז דם ומשמש. האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, אע"ג דציירי וחתימי ומיתנחי בסילתא, רוח רעה שורה עליהן. ולא אמרן אלא דלא שייר עיקרן, אבל שייר עיקרן או קליפתן לית לן בה. והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה, אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שלנו בכלי מתכות, אמר רב פפא וכלי נתר ככלי מתכות דמו. והלן בבית הקברות, כדי שתשרה עליו רוח טומאה, זימנין דמסכנא ליה. והנוטל ציפורניו וזורקן לרשות הרבים, מפני שאשה מעוברת עוברת עליהן ומפלת. ולא אמרן אלא דשקילנהו בגנסטרי, ולא אמרן אלא דשקילנהו דידיה ודכרעיה, ולא אמרן אלא (אמרן) דלא גז מידי בתריהו, אבל גז מידי בתריהו לית לן בה. ולאו מילתא היא, דלכולהו חיישינן. ת"ר שלשה דברים נאמרו בצפרנים, קוברן צדיק, שורפן (רשע) חסיד, זורקן רשע. והמקיז דם ומשמש, דאמר מר הקיז דם ושימש, הוויין ליה בנים ויתקין, הקיזו שניהן ושימשו, הוויין להו בנים בעלי ראתן. אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא טעים מידי, אבל טעים מידי לית לן בה. אמר רב הונא ישראל קדושים הן ואין משמשין מיטותיהן ביום. אמר רבא ואם היה בית אפל מותר. אמר רבא ואיתימא רב פפא תלמיד חכם מאפיל בטליתו מותר.
<h2>דף יז:</h2>
מתני' משל משלו חכמים באשה, החדר והעליה והפרוזדור. דם החדר טמא, נמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור. פי' החדר הוא המקור, ועומד מבפנים לצד אחוריה של אשה. ופרוזדור מבחוץ לצד פניה של אשה. וכותלי בית הרחם, למטה באמצע פרוזדור, ודרך שם דמים יוצאים. ועלייה בנויה על גבי החדר, ולול פתוח מן העלייה לפרוזדור. ואם נמצא דם בפרוזדור, מספיקא טמא טומאה ודאית לשרוף את התרומה ולהתחייב על ביאת המקדש, שחזקתו מן המקור בא, ודם המקור טמא, ולא אמרינן שמא מעלייה בא שדמיה טהורין, שרוב דמים מן המקור הם, ופרוזדור אינו מוציא דם כלל.
<h2>דף יט.</h2>
מתני' חמשה דמים טמאין באשה, האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזג. בית שמי אומרים אף כמימי התלתן ומימי בשר צלי, ובית הלל מטהרין. הירוק, עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין. אמר ר' מאיר אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה, ר' יוסי אומר לא כך ולא כך. איזהו אדום, כדם המכה. שחור, כחרת, דיותא. [דיהה] מכן טהור, עמוק מיכן טמא. וכקרן כרכום, כברור שבו. וכמימי אדמה, מבקעת בית כרם, מוצף מים. וכמזג, שני חלקי מים ואחד יין מן היין השרוני. מנלן דאיכא דם טהור באשה, דילמא כל דם דאתי מינה טמא, אמר רב חמא בר יוסף, כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם (דברים י"ז), בין דם טהור לדם טמא. ודם מנלן דאדום הוא, דאמר קרא (מלכים ב' ג') ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם, למימרא (דאדום ותו לא) דדם אדום הוא. ואימא אדום ותו לא, אמר ר' יהושע בן לוי אמר קרא דמיה דמיה הרי כאן ארבעה. פי' תרי קראי כתיבי, וטהרה ממקור דמיה (ויקרא י"ב), והיא גילתה את מקור דמיה (שם כ'). והאנן חמשה תנן, אמר ר' חנינה האי אדום שחור הוא אלא שלקה.
בית שמי אומרים אף כמימי בשר צלי וכמימי תלתן. פי' אם תשרה התלתן במים הן מאדימין, והמוהל היוצא מן הבשר הצלי שהוא אדום. ולית להו לבית שמי דמיה דמיה הרי כאן ארבעה, לית להו. ואי בעית אימא אית להו, ולאו מי אמר ר' חנינה האי שחור אדום הוא אלא שלקה, הכא נמי מילקא הוא דלקי. וחכמים מטהרין, היינו ת"ק, איכא בינהו לתלות, פי' ת"ק סבר חמשה דמים טמאים בודאי ואידך בספק הוו, ובית הלל מטהרין לגמרי.
<h2>דף יט:</h2>
אמר ר' מאיר אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה. פי' אם אינו מטמא משום כתם, כלומר משום דרואה דם נידה. טמאה משום משקה, להכשיר את הזרעים, ולמה אתם מטהרין אותו לגמרי. ורבנן, בענן דם חללים וליכא, פי' כדכתיב (במדבר כ"ג) ודם חללים ישתה, אלמא דם חללים מיקרי משקה ולא דם אחר. שפיר קאמרו ליה רבנן לר' מאיר, ור' מאיר אמר להו, נילפה מגזירה שווה, כתיב הכא (שיר השירים ד') שלחייך פרדס רימונים, וכתיב התם (איוב ה') ושלח מים על פני חוצות. פי' שלחייך הם המים המשולחים מן האשה, ודימה אותה כמו הפרדס שהוא נעול ומשתמר, כך בנות ישראל שומרות פתחיהן מלהיזקק לבעליהן. וכיון דאיתקש דם נידות למים, הוא הדין דם טוהר, שזה דם וזה דם, אלא שהדם הטמא מטמא ומכשיר, והטהור מכשיר ואינו מטמא. ורבנן, אדם דן קל וחומר מעצמו, ואין אדם דן גזירה שווה מעצמו, אלא [אם] כן קיבלה מרבו. ונראה לי דר' מאיר ות"ק פליגי בפלוגתא דת"ק ור' אלעזר בן עזריה, דתנן בפרק בתרא דמכשירין (מ"ו) ואילו מטמאין ומכשירין, זובו של זב, ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו, ורביעית דם מן המת, ודם הנדה. ר' אליעזר אומר שכבת זרע אינה מכשרת. ר' אלעזר בן עזריה אומר דם הנדה [אינו מכשיר]. ר' שמעון אומר דם המת אינו מכשיר, ואם נפל על הדלעת גוררה והיא טהורה. ר' יוסי אומר לא כך ולא כך. היינו ת"ק, הא קמ"ל דמאן ת"ק ר' יוסי, וכל האומר דבר משם אומרו מביא גאולה לעולם.
איזהו אדום כדם המכה. מאי כדם, אמר רב יהודה כדם שור שחוט, פי' שור דמו אדום [כדאמר בסדר יומא (נ"ו ע"ב)] האי חיור והאי סומק. ולימא כדם שחיטה, אי אמר כדם שחיטה הוה אמינא בכולה שחיטה, קמ"ל בתחילת הכאה של סכין, פי' דם שחיטה משתנה והולך.
<h2>דף כ.</h2>
שחור כחרת. פי' זהו קלקנתום ששורין אותו ומשחיר. אמר רבה בר רב הונא חרת שאמרו דיו. פי' לא כשחרורית חרת הניתך במים, אלא כשחרורית חרת הניתך בדיו שהוא עשוי מרתיחת עפצים. ולימא דיו, אי אמר דיו, הוה אמינא כי פסחיותא דדיותא, קמ"ל כחרת, כחריותא דדיותא. פי' פסחיותא היא כתישת הדיו כשהכלי מלא יורדת שחרורית החרת למטה, ולמעלה הוא מתפקח שחרוריתו כמעט, קמ"ל כחרת כחריותא דדיותא, שהיא אותה שירדה למטה שהיא שחורה הרבה.
אמר רב יהודה אמר שמואל כקיר וכענבה טמא, וזהו ששנינו עמוק מכן טמא. פי' קיר, שעוה שחורה, וכענבה, ענבים שחורים, אילו הם עמוקים להשחיר יותר מן החרת. אמר ר' אלעזר כזית כזפת כעורב טהור, וזהו ששנינו דוהה מכן טהור. וכקרן כרכום, כברור שבו. כדמות הכרכום, כברור שבו, שיש בו עלין ברורין במראה אדמומיתן יותר מחבריהן.
תנא לח ולא יבש, פי' בכרום לח ולא יבש משערין. תנא חדא בתחתון ולא בעליון, ותנא אידך בעליון ולא בתחתון, ותניא אידך בתחתון וכל שכן בעליון, ותניא אידך בעליון וכל שכן בתחתון. אמר אביי תלתא דרי דתלתא תלתא טרפי הוה, נקוט דרא מציעא וטרפא מציעה בידך, פי' שלשה שורות של עלין יש בקלח הכרכום, וכל שורה היא שלשה עלין זה על גבי זה, ובשורה האמצעית משערין. והאי דתניא בתחתון ולא בעליון, תחתון קורא שורה האמצעית ובה משערין, ולא בשורה שלמעלה הימנה. והאי דתניא בעליון ולא בתחתון, קורא שורה האמצעית עליון, ולמעוטי שורה של מטה הימנה. ובשורה האמצעית יש לה שלשה עלין זה למעלה מזה, ובכולן משערין, והאמצעית אדומה יותר מכולן. והא דתניא בתחתון וכל שכן בעליון, העלה האמצעי קורא עליון, ושל מטה ממנו קורא תחתון, והילכך בתחתון משערין, וכל שכן באמצעי שהוא למעלה ממנו. והא דתניא בעליון וכל שכן בתחתון, האמצעי שלמעלה הימנו קורא עליון, הילכך בעליון משערין וכל שכן בתחתון שהוא האמצעי.
כי אתא ר' אבהו בגושיהן שנינו, פי' שנעקרו מן הקרקע ועומדין בגושיהן, משערין בהן, שעומדין באדמומיתן קודם שיכמושו.
וכמימי אדמה, מבקעת בית כרם. פי' שמינה לחה שלא תהיה יבשה. ומיצף מים עליה כקליפת השום. ואין שיעור למים, ואין שיעור לעפר, פי' יביא כל מה שירצה עפר בין רב בין מעט, ויציף המים עליו כעובי קליפת השום, שלא יתן מים יותר מדאי. ואין בודקין אותן צלולין אלא עכורין, צללו חוזר ועוכרן. ואין עוכרן ביד אלא בכלי.
<h2>דף כא.</h2>
המפלת חתיכה, אם יש עמה דם טמאה, ואם לאו טהורה, ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה. המפלת כמין קליפה כמין שעורה כמין עפר כמין יבחושין אדומין, תטיל למים, אם נימוחו טמאה. תניא המפלת חתיכה אדומה שחורה ירוקה לבנה, אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה. אמר רב נחמן בר יצחק באיפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמפלגי. פי' ת"ק סבר אם יש עמה דם טמאה נידה משום הדם, ואם לא טהורה, דחתיכה לאו דם היא, ולידה נמי לא הויא, דחתיכה לאו עובר היא, הילכך אם אין עמה דם טהורה ואיפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ור' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה, שאי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם, וקים לן שדם היה ולא בדקה יפה.
מתני' המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, אם יש עמהן דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת כמין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין, אם זכר תשב לזכר, ואם נקבה תשב לנקבה. אין ידוע, תשב לזכר ולנקבה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד.
<h2>דף כב:</h2>
וליפלוג נמי ר' יהודה בהא. פי' ר' יהודה דפליג לעיל בחתיכה ואמר בין כך ובין כך טמאה שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ליפלוג נמי בהא, שאע"פ שאין עמהן דם תהא טמאה שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, והיא לא בדקה יפה. אמר ריש לקיש במחלוקת שנויה ורבנן היא. ור' יוחנן אמר אפי' תימא ר' יהודה, עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם, אלא גבי דם דעביד דקריש והוי חתיכה, דחתיכה עצמה הוא דם, וכגון שיהא מארבעה מיני דמים, אבל בריה, מי עביד דם דקריש והוי בריה.
המפלת כמין בהמה כולי. אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דר' מאיר, הואיל ונאמרה בו יצירה כאדם, דכתיב (בראשית א') וייצר י"י אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ובאדם כתיב (שם) וייצר אלקים את האדם עפר מן האדמה. ורבנן לית להו גזירה שוה.
<h2>דף כד.</h2>
איתמר המפלת בריה שיש לה שני גבין ושתי שזרות, רב אמר באשה אינו ולד, ובבהמה אסורה באכילה, פי' באשה אינו ולד משום דלא חיי כלל, והוה ליה כגוף אטום. ובבהמה אסורה באכילה, אפי' נשחטה אמו ונמצא במיעיה, וכל שכן אם יצא לאויר העולם, דהוי נפל. ושמואל אמר באשה וולד ובבהמה מותר באכילה. במאי קמיפלגי, בדרב חנן בר אבה, דאמר רב חנן בר אבה השסועה (דברים י"ד), בריה שיש לה שני גבין ושתי שזרות. רב אמר בריה בעלמא ליתה, וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אשה אגמריה. ושמואל אמר בריה בעלמא איתה, וכי אגמרה רחמנא למשה, בעלמא אגמריה, אבל במעי אמו שרי. ר' ירמיה בר אבה סבר למיעבד עובדא כשמואל, אמר ליה רב הונא מאי דעתיך לחומרא, חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא יהבת לה ימי טוהר, עביד מהא כותיה דרב דקימא לן הלכתא כותיה דרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא. ושמעתי מפי יהודים, שראו אשה אחת בשני גבין ושתי שזרות, ובשני ראשים וארבעה עינים וארבע ידים, לכל גב ראש ושתי עינים ושתי ידים, וממתניה ולמטה היתה גוף אחד, והיתה כבת עשרים שנה, והיו מוליכין אותה למלך מלובשת בבגדים נאים. וגם מגוים שמעתי שראו איש אחד בשני גבין ושתי שזרות מן המתנים ולמעלה, ומן המתנים ולמטה היה גוף אחד, ש"מ איתה לדשמואל.
<h2>דף כד:</h2>
מתני' המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, אינה חוששת לולד, ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה. המפלת סנדל או שיליא, תשב לזכר ולנקבה. (כ"ו ע"א) שיליא בבית הבית טמא, לא שהשיליא ולד, אלא שאין שיליא בלא ולד. ר' שמעון אומר נימוק הולד עד שלא יצא. פי' שפיר הוא שהעובר עומד בתוכו והוא עומד בתוך השיליא, ואם היה מלא מים או דם או גנינים, כמין דמויות חלוקין זה מזה, אינה חוששת לולד. בשלמא דם ומים ולא כלום הוא, אלא גנינים ניחוש שמא ולד הוא ונמוח, אמר רבא מלא תנן, אם איתה דאיתמח מיחסר הוה חסר. רב אדה בר אהבה אמר גנינים תנן, אם איתה דאיתמח כוליה בחד גונא הוה קאי.
<h2>דף כה.</h2>
ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקיבה. ת"ר איזהו שפיר מרוקם, אבה שאול אומר, תחלת ברייתו כשעורה, ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב, תני רבי חייה ומרוחקין זה מזה, ושני חוטמיו כשתי טיפין של זבוב, תני רבי חייא (ומרוחקין זה מזה יש) ומקורבין זה לזה, ופיו פתוח כחוט השערה, וגויתו כעדשה. ואם היתה נקבה, נראית כשעורה לאורכה, וחיתוך ידים ורגלים אין לו. ועליו מפורש באיוב (איוב י') הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי.
<h2>דף כה:</h2>
ת"ר סנדל דומה לסנדל, דג של ים. מתחילתו ולד הוא אלא שנרצף. פי' דג של ים שהוא רחב ודק וחד כלפי ראשו ובלעז סויולא, כך דומה זה הסנדל. ולד מעליא הוא אלא שנרצף, ונתמעך מחמת הולד השיני. ואם אין לו אלא זה הסימן, הוה ליה חתיכה בעלמא או גוף אטום, שאין אימו טמאה לידה. ולמה הזכירו סנדל, והלא אין סנדל שאין עמו ולד, פי' שהולד השיני בא ופיחס צורתו של ראשון, ותיפוק לי משום דאמו טמאה לידה מפני שהולד ההוא בתוך הסנדל. אי דאיתליד נקבה בהדיה, הכא נמי, והכא במאי עסיקינן כגון דאיתליד בהדיה זכר, מהו דתימא מדהאי זכר האי נמי זכר קמ"ל. פי' בכי האי גונא שונה סנדל, כגון שהאחד הוא זכר ואנן מסתפקין בסנדל שמא נקבה הוא כדאמרן.
המפלת סנדל, פי' ולד שנתמעך ואין ניכר אם זכר ואם נקבה, שכשעיברתו אמו עיברה שוב ולד אחר, ובא שיני וקילקל צורת הראשון, ולהכי קרוי סנדל שנתקלקל. ואע"ג דקימא לן (כ"ז ע"א) דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת קודם שתלד, הני מילי למיהוי תרויהו של קיימא, אבל חוזרת ומתעברת ומקלקל שיני את הראשון. ובשביל הסנדל תשב לזכר ולנקבה דספק זכר וספק נקבה. ואם הולד אחר נקבה, הסנדל לא מעלה ולא מוריד ולא תשב אלא לנקבה ימי טומאה וימי טוהר, שאפילו הוא זכר הואיל ונקבה בהדיה לא בצרי ימי טומאה וימי טהרה דנקבה, שהרי של זכר מובלעין בתוך של נקבה. וכי איצטריך תשב לזכר ולנקבה כגון שהוולד אחר זכר ויהבינן לה חומר טומאה דנקבה בשביל (זכר) [סנדל], דשמא נקבה היא, וימי טוהר כזכר דדילמא הסנדל לאו נקבה היא, ותשב ימי טומאה דנקבה וימי טוהר דזכר לחומרא.
<h2>דף כו.</h2>
שיליא בבית הבית טמא, לא שהשיליא ולד. פי' שאם יצא הולד מן השיליא אין שום טומאה בשיליא, אלא דקימ' לן שאין שיליא בלא ולד, ונימוח הולד שבתוכה ואינו נראה. ר' שמעון אומר נימוק הולד, ונמחה ואינו שלם.
<h2>דף כז:</h2>
מאי טעמיה, פי' אע"פ שנימוק ונמחה לא יהא אלא רקב (ונצל) [ועפר]. אמר ר' יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה, פי' שנתערב מיחוי הולד ברוב דמי הלידה ובטל ברוב ואין לו טומאה, דרבנן קסברי כיון דכל מיחוי הולד שם לא בטל מטומאתו ברוב דמי הלידה.
<h2>דף כח.</h2>
מתני' המפלת טומטום ואנדרוגינס, תשב לזכר ולנקבה. טומטום וזכר ואנדרוגינס וזכר, תשב לזכר ולנקבה. טומטום ונקבה, אנדרוגינס ונקבה, תשב לנקבה בלבד. יצא מחותך או מסורס, משיצא רובו הרי הוא כילוד. יצא כדרכו, משיצא רוב ראשו, איזהו רוב ראשו, משתצא פדחתו. השתא טומטום לחודיה ואנדרוגינס לחודיה תשב לזכר ולנקבה, טומטום וזכר אנדרוגינס וזכר מיבעיא, איצריך, סד"א הואיל ואמר ר' יצחק אמר ר' אמי אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקיבה, מדהאי זכר האי נמי זכר, קמ"ל שמא הזריעו שניהן בבת אחת האי זכר והאי נקבה. פי' מסורס, הוא שיצאו רגליו תחילה, שדרך העובר להוציא ראשו תחילה, וזהו כדרכו.
<h2>דף כט.</h2>
מתני' המפלת ואין ידוע מהו, תשב לזכר ולנקבה. אין ידוע אם (ידוע אם) הוא ולד, תשב לזכר ולנקבה ולנידה. המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד, ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנידה. ר' ישמעאל אומר ליום מ' ואחד תשב לזכר ולנידה, ליום שמנים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה, לפי שהזכר נגמר ליום ארבעים ואחד, והנקבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרים אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה ליום ארבעים ואחד. פי' המפלת וידוע שהיה ולד אבל לא נודע או זכר או נקבה, הילכך נותנין עליה חומר הזכר וחומר הנקבה, טמאה שבועיים כנקבה, ואין לה ימי טוהר שלשים ושלשת ימים כזכר. אבל אם לא נודע אם היה (ה)ולד או רוח בעלמא, נותנין עליה חומר זכר ונקבה וחומר נידה, שאין לה ימי טוהר כלל, דדילמא לא היה ולד, ואם ראתה דם בימי טוהר, דם הוא דם נידה. ולקמן נפרש למה הוזכר זכר, (דילמא) [דלימא] לנקבה ולנדה, דיהבינן לה חומר דנקבה להיות טמאה שבועיים ואע"ג דהוא לידה יבישתא, ואחרי כן כל דם שרואה טמא כדם הנידה, שאין לה טהרה כלל, ומזכר מאי נפקא לן מיניה.
אמר ר' יהושע בן לוי עברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל, הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן. תנן אין ידוע אם הוא ולד תשב לזכר ולנקבה ולנדה, ואמאי תשב לנדה, ונימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן, מתני' בשלא הוחזקה עוברה, וכי קאמר ר' יהושע בשהוחזקה עוברה.
<h2>דף ל.</h2>
ואם הפילה לארבעים אינה חוששת לולד, שעדין לא נגמרה צורתו. אבל ליום ארבעים ואחד יש לחוש לנדה, שמא לא היה שם ולד, וקסבר ת"ק שגם הנקבה נגמרת [למ'], הילכך יש לחוש גם לנקבה. אבל ר' ישמעאל סבר שאין צורת הנקבה נגמרת אלא לשמנים ואחד, הילכך בפחות מיכן אין לחוש אלא לזכר ולא לנקבה.
<h2>דף ל:</h2>
תשב לזכר ולנקבה ולנידה. ולמה הזכירו (נידה) זכר, אי לענין טומאה הא קתני נקבה, ואי לענין טהרה הא קתני נידה. שאם תראה לאחר שלשים וארבעה ותחזור ותראה ליום ארבעים ואחד תהא מקולקלת עד ארבעים ושמונה. וכן לענין נקבה, שאם תראה ליום שבעים וארבעה ותחזור ותראה ליום שמנים ואחד תהא מקולקלת עד שמונים ושמנה. פי' לכך הוזכר זכר, שאם תראה יום ל"ד, ותחזור ותראה ליום מ"א תהא מקולקלת ותשב עד יום מ"ח, שכשראתה יום ל"ד ללידתה אמרו טמאה, ואע"ג דאכתי משכי ימי טוהר דזכר דמספקי לה בלא ולד ותשב לנדה, וכי הדר חזיא ליום מ"א שהוא שמיני לנדתה ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום אמרי' ולד הוה וזכר הוה וראיה דיום ל"ד דם טוהר הוה, והשתא הוא דהויא תחילת נידה, מיקלקלינן לה דלא טבלה עד מ"ח שהוא שמיני לראיה אחרונה, ואי לא משום ספיקא מזכר הות טבלה למחר ביום מ"ב ממה נפשך, דאי לאו ולד הוה הרי היא שומרת יום כנגד יום, ואי ולד הוה ונקבה הוה אכתי הוה דם טוהר עד שמנים, וספקא דזכר מקלקל לה. וכן לענין נקבה, כלומר ספיקא דנקבה נמי מקלקל לה האי קילקולא עד פ"ח, דלא טבלה עד פ"ח, דאי הוה פשיטא לן דלא ולד הוה הות טבלה למחר ביום פ"א לראיית פ"א שבאחד עשר יום שבין נדה לנדה היא, משום דמספקינן דילמא ולד הוה וראיית ע"ד דם טוהר הוא, והשתא הויא תחילת נדה ולא טבלה עד פ"ח. והוא הדין בכל דוכתא דאמרי' תשב לזכר ולנקבה, דהויא מקולקלת ממ"א עד פ"ח.
ר' ישמעאל אומר כולי. תניא אמר ר' ישמעאל טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה, אמרו לו אין למדין יצירה מטומאה. ד"א טעמא דר' ישמעאל דאמר קרא (ויקרא י"ב) ואם נקבה תלד, הוסיף הכתוב לידה יתירה בנקבה. פי' דהאי תלד קרא יתירא הוא, דהכתיב וילדה זכר, ואיבעי ליה למיכתב ואם נקבה בלחוד. וחכמים אומרים כולי. חכמים הינו ת"ק, וכי תימא למסתמה כרבנן, פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. מהו דתימא מיסתבר טעמיה דר' ישמעאל, דקא מסייעי ליה קראי, קמ"ל. פי' כל חכמים הוא סתם, ואע"ג דת"ק נמי חכמים משמע, אי לאו חכמים דסיפא הויא לה סתם ואחר כך מחלוקת, שהרי שנה חלוקת ר' ישמעאל, ומשום דמסייעי ליה קראי הוה פסיקנא הילכתא כותיה, קמ"ל וחכמים אומרים, דתהיוי מחלוקת ואחר כך סתם.
<h2>דף לא:</h2>
בנות כותים נידות מעריסתן, והכותים מטמאין משכב תחתון כעליון, מפני שהן בועלי נדות, שהן יושבות על כל דם. ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתן בספק. פי' בנות כותים שאינן מקיימין דברי חכמים והוראתם, גזרו עליהן חכמים שיהו נידות מעריסתן מקטנותן מסתמא. היכי דמי, אי דחזיין, אפי' דידן נמי, ואי דלא חזיין, דידהו נמי לא. הכא במאי עסיקינן בסתמא, דכיון דמיעוטא חזיין חיישינן, ומתני' ר' מאיר היא דחייש למיעוטא. אי הכי דידן נמי, אנן דדרשינן אשה ואשה, וכי חזו מפרשינן להו, לא גזרו בהו רבנן, אינהו דלא דרשי אשה ואשה, וכי חזו לא מפרשי להו, גזרו בהו רבנן. מאי אשה ואשה, דתניא אשה, אין לי אלא אשה גמורה, תינוקת בת יום אחד לנדה מנין, ת"ל ואשה. אימור דשמעת ליה לר' מאיר מיעוטא דשכיח, מיעוטא דלא שכיח מי שמעת ליה. הא נמי מיעוטא דשכיח הוא, דתניא אמר ר' יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה. ואמר רב יוסף עובדא הוה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה. בשלמא דר' יוסי משום תרומת ארץ ישראל, אלא דרב יוסף למה לי, האמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה לו מגופו, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא, אמר מר זוטרא לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה, דתניא לא יחלל, לרבות הסך והשותה. ואיבעיתימא מהכא, ותבוא (כמה) כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהלים ק"ט). ומיכן מוכיח שאע"פ שטומאה יוצאה מגופו אם טבל מותר בחלה, ואם כן גדול שטבל לקירויו או אשה שטבלה לנידותה, מותרין בחלה. ונפקא מינה בפסח, שיכול להפריש חלה בפסח ביום טוב אע"ג דליכא כהן קטן, אם יש גדול שטבל לקירויו או אשה שטבלה לנידתה. ודוקא הסך שמן של תרומה, הוא אסור כשותה, מפני שהוא חשוב משקה והוא צלול ונבלע באברים, אבל מותר לסוך חלב או שומן חזיר על בשרו ולא דמי לאוכל ושותה, אבל ודאי יין נסך וחלב טמא אסור לסוך שהן משקין ונבלעין.
<h2>דף לב:</h2>
והכותים מטמאין משכב תחתון כעליון. מאי משכב תחתון כעליון, אילימא דאי איכא עשר מצעות ויתיב עליהו מטמא להו לכולהו, פשיטא דהא דריס עליהו, אלא שיהא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב, מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. פי' תחתונו של זב הוא מדרס, והוא אב הטומאה ומטמא אדם לטמא בגדים, ועליונו של זב אע"פ שלא נגע בו טמא מפני שנישא עליו, ותנן (זבים פ"ה מ"ב) כל (הנושא) [הנישא] על גבי הזב טמא, ואינו אלא ולד ראשון, ומטמא אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים.
<h2>דף לג.</h2>
מפני שהן בועלי נידות. אטו כולהו בועלי נידות נינהו, אמר ר' יצחק מגדלאה בנשוי שנו. שהן יושבות על כל דם. תניא אמר ר' מאיר אם הן יושבות על כל דם תקנה היא להן, אלא שרואות דם אדום ומשלימות לדם ירוק. פי' כגון שראתה ירוק תחלה, וסבורה היא שהוא טמא, ומונה ממנו ז' ימים, וכשרואה בחמישי שלה דם אדום אינה משמרת אלא ב' ימים להשלים ז' לראייתה ראשונה, והיא צריכה למנות מראייה שניה. ד"א יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, פי', כשהיא רואה ג' רצופין אחר שבעת ימי נדה, והויא זבה ופוסקת, סופרת אותו קצת היום שעד הערב למנין ז', ואנן בענן ז' נקיים לספור לנדה.
<h2>דף לג:</h2>
ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן בספק. פי' הנוגע בהן או בבגדיהן ונכנס למקדש אין חייבין קרבן, ואם נגעו בתרומה אין שורפין אותה, מפני שטומאתן אינה טומאה ודאית אלא ספק.
מתני' בנות צדוקין, בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותיהן הרי הן ככותיות, פירשו ללכת בדרכי ישראל הרי הן כישראל. ר' יוסי אומר לעולם הן כישראל עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותן. איבעיא להו, לרבנן סתמא מאי, ופשטינן מדקאמר ר' יוסי לעולם הן כישראל עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותן, מכלל דת"ק סבר סתמא ככותיות ש"מ.
<h2>דף לד.</h2>
מתני' דם נכרית ודם טהרה של מצורעת, בית שמי מטהרין, ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה. דם היולדת שלא טבלה, בית שמי אומרים כרוקה וכמימי רגליה, ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש. ומודים ביולדת בזוב שהוא מטמא לח ויבש. פי' דם הנכרית בית שמי מטהרין לגמרי, ובית הלל אומרים נהי דאינו מטמא לח ויבש כדם נדה ישראלית, אבל מטמא לח ולא יבש כרוקה וכמימי רגליה שהן מטמאין לחין ולא יבשין.
ולית להו לבית שמי דבר אל בני ישראל, בני ישראל מיטמאין בזיבה ואין הגוים מיטמאין בזיבה אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן, פי' כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו למשכב זכור, אלמא מדרבנן הן חשובין כזבין לכל דבריהן, ומה ראו בית שמי לטמא רוקה ומימי רגליה להכשיר דמה. אמרי לך היכי נעביד, ניטמייה לח ויבש עשיתו כשל תורה, פי' ואתו לשרוף עליו תרומה וקדשים. ניטמאה לח ולא יבש, חלקתה בשל תורה, פי' שמא יבואו עמי הארץ להקל בדם ישראל ויטהרוהו יבש, הילכך טהרוהו לגמרי. אי הכי רוקה ומימי רגליה נמי, אמרי רוקה ומימי רגליה דשכיחי גזרו בהן רבנן, שיהו כזבין, דמה דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן. אמר רבא זובו טמא אפי' לבית שמי, קירויו טהור אפילו לבית הלל, עבדו ביה היכרא כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים. וליעביד היכירא לזובו וליטמיה לקירויו, זובו דלא תלי במעשה גזור ביה רבנן, קירויו דתלי במעשה לא גזרו ביה רבנן.
<h2>דף לד:</h2>
ודם טהרה של מצורעת, פי' מצורעת שילדה, הדם היוצא בימי טוהר שלה, דהיינו ל"ג לזכר וס"ו לנקבה. בית שמי מטהרין אותו, שאע"פ שמעיינותיה טמאין, דהינו רוקה ומימי רגליה, הדם טהור, דלא חשיב מעיין, דבענן דומיא דרוקה שהוא מתעגל ויוצא, מתאסף תחלה יחד ואחר כך יוצא, ודם לאו מתעגל ויוצא. והוא הדין נמי דפליגי בדם הירוק שלה, שהוא טהור מטומאת נידה. מאי טעמיהו דבית הלל, פי' הרי אינו דומה לרוק ולא למעיין, אמר ר' יצחק דכתיב (ויקרא ט"ו) והזב את זובו לזכר ולנקבה, לזכר לרבות מצורע למעיינותיו, שיהו מעיינותיו טמאין כמעיינות הזב. ולנקבה, לרבות מצורעת למעיינותיה. מאי מעיינותיה, אילימא שאר מעיינותיה, דהינו רוקה ומימי רגליה, מזכר נפקי, אלא לדמה לדם טהרה שלה.
<h2>דף לה:</h2>
תניא אמרו בית הלל לבית שמי אי אתם מודים בנדה שלא טבלה וראת שהוא מטמא לח ויבש, פי' אע"פ שעברו שבעת ימי נדתה, כיון שלא טבלה וראת שהוא מטמא לח ויבש, והוא הדין ליולדת שלא טבלה. אמרו להן בית שמי לא (לא), אם אמרתם בנדה שאפי' טבלה וראתה טמאה, תאמרו ביולדת שטבלה וראתה טהורה. אמרו להן יולדת בזוב יוכיח, שאם טבלה וראתה טהורה, לא טבלה וראתה טמאה. אמרו להן הוא הדין והיא התשובה, פי' גם הנה נמי אנו מטהרין היבש, דאיכא טהרה דיומי. למימרא דפליגי, והתנן ומודים ביולדת בזוב שמטמא לח ויבש. אמר אביי לא קשיא, כאן שספרה כאן שלא ספרה, פי' מתני' דקתני ומודים ביולדת בזוב, כגון שלא ספרה ז' נקיים, שאין ימי טהרתה מטהרין דמה, התם אמרי' ב"ש דמטמא לח ויבש. אבל אם ספרה ז' נקיים, פליגי ב"ש ואמרי דאע"ג דלא טבלה היבש טהור, דביומי תלא רחמנא לטהר דמה. תניא נמי הכי, יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראת, הלכו ב"ש לשיטתן וב"ה לשיטתן.
איתמר רב אמר מעין אחד הוא, והתורה טימאתו והתורה טיהרתו. ולוי אמר שתי מעיינות הן, נסתם הטמא נפתח הטהור. מאי ביניהו, איכא ביניהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה, מתוך ארבעה עשר לאחר ארבעה עשר, ומתוך ארבעים לאחר ארבעים, ומתוך שמונים לאחר שמנים. לרב רישא לקולא וסיפא לחומרא, וללוי רישא לחומרא וסיפא לקולא.
דם היולדת שלא טבלה, בית שמי אומרים כרוקה וכמימי רגליה, פי' קסברי בית שמי דם טוהר דטיהר רחמנא ביומי תלא רחמנא, ואע"ג שלא טבלה טהר משום דם הנדה שמטמא יבש. ורוקה ומימי רגליה טמאין מדאורייתא כיון שלא טיהר רחמנא ביומי אלא הדם, אבל המעיינות אינן נטהרין כי אם בטבילה, הילכך רוקה ומימי רגלה מטמאין לחין ולא יבשין כבתחלה, ודמה דלא הוי מעיין וטהריה רחמנא ביומי, הוה מן הדין דליהוי טהור לגמרי, אלא רבנן גזרו עליה גזירה לאחר שבעה אטו תוך שבעה, וכיון דגזירה דרבנן היא אינו מטמא יבש, דעבוד ביה רבנן היכרא כי היכי דלישרפו עליה תרומה וקדשים, ודיו להיות כרוקה וכמימי רגליה. ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש, [ביומי] ובטבילה תלא רחמנא וכל זמן שלא טבלה הוא בטומאתו ומטמא לח ויבש. ומודים ביולדת בזוב, אע"פ שעברו ימי לידתה ונכנסו ימי טוהר שלה. שהוא מטמא לח ויבש, שאין הימים מטהרין דם הזוב, כדבענן למימר לקמן, והרי הוא כבתחלה ומטמא לח ויבש.
<h2>דף לו.</h2>
אמר ליה רבינא לרב אשי אמר לן רב שמן מסיכרא, איקלע מר זוטרא לאתרין ודרש, הילכתא כותיה דרב לחומרא, והילכתא כותיה דלוי לחומרא. יתיב אביי וקאמר הילכתא כותיה דרב בין לקולא בין לחומרא, דרש מרימר הילכתא כותיה דרב בין לקולא בין לחומרא. ומסיק תלמודא והילכתא כותיה דרב בין לקולא בין לחומרא.
<h2>דף לו:</h2>
מתני' המקשה נידה, קישת שלשה ימים מתוך אחד עשר ושפת מעת לעת וילדה, הרי זו יולדת בזוב, דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר לילה ויום, כלילי שבת ויומו, ששפת מן הצער ולא מן הדם. וכמה הוא קישוייה, ר' מאיר אומר אפי' ארבעים וחמשים, ר' יהודה אומר דיה חודשה, ר' יוסי ור' שמעון אומר אין קישוי יותר מב' שבתות. פי' המקשה, וראתה דם בתוך אחד עשר יום של ימי זיבה, הרי היא נידה. ולקמן נפרש היכי הויא נידה. ואם קישת מחמת ולד ג' ימים בתוך י"א יום שבין נדה לנדה וראתה כל ג' ימים רצופין, ושפת, שנחה מצערה מעת לעת וילדה, איגלאי מילתא דדמים דראתה לא באו מחמת ולד, הילכך הרי זו יולדת בזוב. אבל אם לא שפת סמוך ללידה, כל דמים שראת מחמת ולד הוא ורחמנא טהרינהו מזיבה, ולא באת לכלל שבעה נקיים כדלקמן. ור' יהושע בעי שתשפה לילה ויום, דאם שפת בחצי יום שלישי וילדה בחצי יום רביעי, דשפת מעת לעת, אין שופי זה מטמאה, אלא אם כן שפת לילה ויום שלאחר הלילה, כלילי שבת ויומו. ששפת מן הצער ולא מן הדם, דאע"ג דחזיא דם הוי שופי.
וכמה הוא קישויה, דלא אתיא לכלל זיבה בכל דמים שתראה. אפי' מ' ונ' יום, אם לא שפת יום אחד סמוך ללידה לא אתיא לכלל זיבה, ולא הויא יולדת בזוב. ר' יהודה אומר דיה אם נטהר הקושי חודש אחד, דהיינו חודש תשיעי. אבל אם קישתה ג' ימים בתוך י"א ימי זיבה בחודש שמיני שלה, אפילו מקשה והולכת כל יום חודש תשיעי, הרי זו יולדת בזוב מחמת ג' ימים שראתה בחודש שמיני. ר' יוסי ור' שמעון אומרים אין קישוי מטהר יותר משתי שבתות, שאם קישת גם ימים קודם י"ד ימים, כגון שקישת י"ז ימים, אע"פ שאין שם שופי סמוך ללידה בג' ימים הראשונים שלפני י"ד יום, הוקבעה זבה והויא לה יולדת בזוב ובעיא שבעה נקיים.
המקשה נדה, כל מקשה נידה הויא, פי' אילו קישתה בי"א יום שבין נדה לנדה, שהן ימי הזיבות מי הויא נדה, הא אין נדות בימי זיבות. אמר רב נידה ליומה, פי' הכי קאמר המקשה ורואה דם בימי זיבה, אע"ג דלא אתיא ביה לידי(ה) זיבה, מיהו באותו היום אסורה לשמש, אבל לערב טובלת ואינה צריכה לשמור יום כנגד יום, דרחמנא טהרה לדם קושי מכל תורת זיבות, מספירת שבעה ומשימור יום כנגד יום. ושמואל אמר חיישינן שמא תשפה, פי' נצרכה לשימור יום כנגד יום, דחיישינן שמא תשפה ונמצא שלא היה דם קושי מחמת ולד, ונמצא משמש עם זבה קטנה דאורייתא ועונש כרת בכך. ומתניתין הכי קאמר, המקשה בתוך י"א, אע"פ שקישת וראת ג' ימים וילדה בקושי, נדה היא ולא זבה ולא בעיא שבעה נקיים, אבל מיהו באותן ימים אסורה לשמש בלא שימור, שמא תשפה יום אחד סמוך ללידה ואישתכח דהוות זבה קטנה. ור' יצחק אמר המקשה אינו כלום, פי' ואפילו אותו היום משמשת, דקושי דבימי זיבה רחמנא טהריה לגמרי, דאפילו שימור לא בעי. ונידה לא מציא למיהוי, שאין נידות בימי זיבות. והא קתני המקשה נידה, אמר רבה, בימי נידה נידה בימי זיבה טהורה. והכי קאמר, המקשה בתוך ימי נידה הויא נידה, שאין הקושי מטהר הנידות כמו שמטהר הזיבות, כדבענן למימר לקמן, אבל המקשה בתוך ימי הזיבות, טהורה לגמרי(ה), דלא בעיא לא ספירת ז' לג' ימים ולא שימור יום ליום אחד. דתניא המקשה בימי נידה נידה, בימי זיבה טהורה, כיצד, קישת יום אחד ושפת שנים, או שקישת שנים ושפת יום אחד, או ששפת וקישת וחזרה ושפת, הרי זו יולדת בזוב. אבל שפת יום אחד וקישת שנים, או ששפת שנים וקישת יום אחד, או שקישת ושפת וחזרה (ושפת) וקישת, אין זו יולדת בזוב. כללו של דבר קושי (של) סמוך ללידה אין זו יולדת בזוב, שופי סמוך ללידה הרי זו יולדת בזוב. חנניה בן ר' יהושע אומר כל שחל קישוייה להיות בשלישי שלה, אפי' כל היום כולו בשופי אין זו יולדת בזוב, פי' אם חל משך קישוייה בשלישי שלה, אפי' שעה אחת של לילי שלישי, ואחרי כן שפת כל הלילה וכל יום שלישי וגם שעה אחת מלילי רביעי להשלים השעה של לילי שלישי (להשלים לילי שלישי) מעת לעת, אין זו יולדת בזוב, דבענן שופי סמוך ללידה, לילה ויום שלאחריו כלילי שבת ויומו. מנא הני מילי, דקושי מטהר זיבתה. דת"ר דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, פי' גבי זבה כתיב ואשה כי יזוב זוב דמה בלא עת נדתה (ויקרא ט"ו). אתה אומר ולא מחמת ולד, או אינו אלא מחמת אונס, שאם ראת דם על ידי קפיצה או על ידי רוב מאכל לא תהיה זבה, דומיא דזב דלא מיטמא באונס. כשהוא אומר כי יזוב זוב הרי אונס אמור, הא מה אני מקיים דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ומה ראית לטהר בולד ולטמא באונס, מטהר אני בולד שיש טהרה לאחריו, ומטמא אני באונס שאין טהרה לאחריו. אי הכי נדה נמי נימא זובה, זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. אלא אמר אבוה דשמואל אמר קרא (ויקרא י"ב) וטמאה שבועיים כנדתה, ולא כזיבתה, מכלל דזיבתה טהורה, ואיזו זו, זו קושי שבימי זיבה. שילא בר אבינא עבד עובדא כותיה (דשמואל) דרב, כי קא ניחא נפשיה (דשמואל) [דרב] אמר ליה לרב אסי זיל אימא ליה צינעיה. פי' אמור לו משמי שיצניעה דברים ולא יוסיף להורות עוד כמוני, דהדרי ביה לגבי דשמואל דחיישינן שמא תשפה.
<h2>דף לז.</h2>
תניא ר' מרינוס אומר אין לידה (מותרת) [סותרת] בזיבה. איבעיא להו מהו שתעלה, פי' אם ילדה בזוב ובימי לידתה לא ראת, מהו שיעלו לה לנקיים ולא תצטרך לספור אחריהן. אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה, רבא אמר אינה (סופרת) [סותרת] ועולה. וקימלן דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם. עיין לקמן בשלהי פרק בא סימן.
<h2>דף לז:</h2>
ששפת מן הצער ולא מן הדם. איבעיא להו שפת מזה ומזה מהו, רב חסדא אמר טמאה, פי' דהא איכא שופי. ר' חנניה אומר טהורה, פי' דכיון דשפת אף מן הדם איגלאי מילתא דדם הקושי מחמת הולד בא. אבל כי שפת מן הצער ורואה דם, מיגליא מילתא דמיקמי הכי הות חזיא נמי בלא קושי. תנן ששפת מן הצער ולא מן הדם, הא מזה ומזה טהורה, ותיובתא דרב חסדא, אמר לך רב חסדא לא מיבעיא מזה ומזה דטמאה, דפסקו לה חילות דולד לגמרי, אבל מן הצער ולא מן הדם אימא כי היכי דמדם לא פסקה ותונבא בעלמא הוא דנקיט לה, קמ"ל. אפי' מ' ונ' יום. השתא נ' מקשייא מ' מיבעיא, אמר רב חסדא לא קשיא, כאן לחולה כאן לבריאה, פי' החולה חמשים והבריאה ארבעים.
<h2>דף לח.</h2>
ר' יהודה אומר דיה חודשה. תניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון דייה חדשה, ויש בדבר להקל ולהחמיר, כיצד, קישתה שנים בסוף שמיני ואחד בתחילת תשיעי, ואפי' ילדה בתחילת תשיעי הרי זו יולדת בזוב, פי' הואיל ורוב זיבה בשמיני היא, שאין הולד מטהר [שדינן] יום אחד בתר (הדין) [תרין] והויא זבה. אבל קישת יום אחד בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי, ואפי' בסוף תשיעי ילדה, אין זו יולדת בזוב. פי' ואע"פ ששפת מן הצער כל חודש תשיעי חוץ מאותם שני ימים, אין זו יולדת בזוב, דקסבר ר' יהודה שיפורא גרים, כלומר כניסת החודש התשיעי גורמת לידת הולד, דמכי עייל הוי זמן לידה. הילכך כל דמים שרואה בו בקושי, אינן אלא מחמת הולד, ואפי' מתחילת תשיעי, דקסבר יולדת לתשעה יולדת למקוטעין. ראש חודש קורא שיפורא, על שם שתוקעין בו בית דין בקידוש החודש.
<h2>דף לח:</h2>
אמר מר זוטרא, אפי' למאן דאמר יולדת [לתשעה] אינה יולדת למקוטעין, יולדת לשבעה יולדת למקוטעין, שנאמר (שמואל א' א') ויהי לתקופות הימים, מיעוט תקופות שנים מיעוט ימים שנים. ר' יוסי ור' שמעון אומרים אין קישוי פחות משתי שבתות. אמר שמואל מאי טעמייהו, דכתיב (ויקרא י"ב) וטמאה שבועים כנדתה, ולא כזיבתה, מכלל דזיבתה טהורה, וכמה שבעים. ומהכא נפקא לן לכולהו שהקושי טהור בימי זיבה.
מתני' המקשה בתוך שמנים של נקבה, כל דמים שהיא רואה טהורין, עד שיצא הולד. רבי אליעזר מטמא. אמרו לו לרבי אליעזר ומה אם במקום שהחמיר בדם השופי, הקל בדם הקושי, מקום שהיקל בדם שופי, אינו דין שהקל בדם הקושי. אמר להן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ממה הקל עליה מטומאת זיבה, אבל טמאה טומאת נדה. פי' המקשה בתוך שמנים של נקבה, כגון שנתעברה בימי טוהר, או נשתהא הולד אחר חברו. כל דמים שהיא רואה טהורין עד שיצא הולד, דכל תוך מלאת הוי דם טוהר. ור' אליעזר מטמא, דכיון דבקושי בא, לאו דם טוהר הוא, אלא מחמת ולד שבמעיה, ומזיבה הוא דטהור אבל טמאה נידה. מקום שהחמיר בדם השופי, כגון שאר יולדת שרואה ג' ימים משופי וילדה, הרי זו יולדת בזוב. תיקל בדם הקושי, לטהרו מזיבה. מקום שהיקל בדם השופי, לטהרו מכל טומאה, כגון תוך מלאת. אינו דין שנקל בדם הקושי, לטהרו מכל טומאה ואפי' מנידות. דיו לבא מן הדין להיות (כגון) [כנדון], קושי שלתוך (של תוך) ימי מלאת, שאתם למדים מקושי דעלמא. להיות כנדון, כקושי דעלמא. ת"ר תשב, לרבות המקשה בתוך שמנים של נקבה, שכל דמים שהיא רואה הן טהורין עד שיצא הולד.
<h2>דף לט.</h2>
מתני' כל אחד עשר יום בחזקת טהרה. ישבה לה ולא בדקה, שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה, הרי זו טהורה. הגיע שעת וסתה ולא בדקה, הרי זו טמאה. ר' מאיר אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה, הרי זו טהורה, שהחרדה מסלקת הדמים, אבל ימי הזב והזבה ושומרת יום כנגד יום הרי אילו בחזקת טומאה. פי' כל י"א יום, שאחר הנדות, שהן ימי הזיבה, הן בחזקת טהרה. ולקמן נפרש למאי הילכתא. ישבה לה ולא בדקה הרי זו טהורה, ולקמן נפרש היכא קאי. אבל אם הגיע זמן ווסתה ולא בדקה הרי זו טמאה, דאורח בזמנו בא. ור' מאיר אומר אם היתה במחבא מפני פחד ליסטים או כרכום, אע"פ שהגיע וסתה טהורה, שהחרדה מסלקת הדמים. אבל ימי הזב והזבה, שבעה נקיים שהן סופרים. הרי אילו בחזקת טומאה, וצריכין בדיקה בכל יום. וכן שומרת יום כנגד יום אע"פ שבתוך י"א יום היא, כיון שנפתח מעיינה וראתה היום, הויא למחר בחזקת טומאה. כל אחד עשר יום בחזקת טהרה, למאי הילכתא, אמר רב יהודה לומר שאינה צריכה בדיקה, פי' אינה צריכה לבדוק שחרית וערבית, כדתנן בפ' קמא (י"א ע"א), ומשעברו י"א יום, צריכה בדיקה. והא מדקתני סיפא ישבה לה ולא בדקה, מכלל דלכתחילה בעיא בדיקה, וקס"ד דבתוך י"א יום קימא. סיפא אתאן לימי נידה, והכי קתני, כל אחד עשר יום בחזקת טהרה ולא בעיא בדיקה, בימי נידה בעיא בדיקה, דהיינו לאחר שיעברו י"א יום שנכנסין ימי הנדה. ואם ישבה לה בימי הנדה ולא בדקה, הויא טהורה. ואם הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה, פירוש לטהרות, אבל לא לבעלה, דוסתות דרבנן.
רב חסדא אמר לא צריכה לר' מאיר דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש, הני מילי בימי נידה, אבל בימי זיבה בחזקת טהרה קימא. אי הכי אמאי אמר ר' מאיר יוציא ולא יחזיר עולמית, תשמש כל י"א יום, דילמא אתי לקלקולי בימי נדה. והא מדקתני סיפה הגיע שעת וסתה ולא בדקה, מכלל דבאשה שיש לה וסת עסיקינן. חסורי מיחסרא והכי קתני, כל אחד עשר יום בחזקת טהרה ושריא לבעלה, אבל בימי נדה אסורה לבעלה, במה דברים אמורים באשה שאין לה וסת, אבל באשה שיש לה וסת, שריא ובעיא בדיקה. ישבה לה ולא בדקה, שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה, טהורה. הגיע שעת וסתה ולא בדקה, טמאה. פי' דאורח בזמנו בא, ווסתות דאורייתא. והא מדסיפא ר' מאיר, רישא לאו ר' מאיר. כולה ר' מאיר היא, והכי קתני, אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה, שר' מאיר אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה, הרי זו טהורה וכולי.
<h2>דף מ.</h2>
יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, ואין חייבין עליו קרבן. ר' שמעון אומר הרי זה כילוד. כל הנשים מיטמאות בבית החיצון, שנאמר (ויקרא ט"ו) דם יהיה זובה בבשרה, אבל הזב ובעל קרי אין מיטמין עד שתצא טומאתן בחוץ. היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו, אוחז באמה ובולע את התרומה. ומיטמין בכל שהן, ואפי' כעין החרדל ובפחות מכן. פי' יוצא דופן, הוא שקרעו את הבשר מבחוץ כנגד בית הרחם, ואין האשה מתה בכך, דתנן באילו טרפות (חולין נ' ע"ב) בשר החופה את רוב הכרס ברובו. וגם קרעו את עור הרחם, והוציאו העובר משם, ואין מתה בכך, דהתנן (שם נ"ד ע"א) ניטל האם כשרה, וכל שכן נקרע, ואחרי כן נתרפאת.
אמר ר' מני בר פטיש מאי טעמי' דרבנן, אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא י"ב), עד שתלד ממקום שמזרעת. ור' שמעון, ההוא שאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריע אמו טמאה לידה. ור' שמעון מאי טעמא, אמר ריש [לקיש] אמר קרא ואם נקבה, לרבות יוצא דופן, פי' דתלד הוא קרא יתירא. ורבנן, ההוא מיבעי לי לרבות טומטום ואנדרוגינס, דסד"א זכר ונקבה כתיב, זכר ודאי ונקבה ודאית אבל טומטום ואנדרוגינס לא, קמ"ל.
<h2>דף מא:</h2>
כל הנשים מיטמות בבית החיצון. הי ניהו בית החיצון, במתניתא תנא מקום דישה. מאי מקום דישה, אמר רב יהודה מקום שהשמש דש.
<h2>דף מג.</h2>
אבל הזב ובעל קרי אינן מיטמין עד שתצא טומאתן לחוץ. זב דכתיב (ויקרא ט"ו) כי יהיה זב מבשרו, עד שתצא מבשרו, בעל קרי דכתיב (דברים כ"ה) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע.
אוחז באמה ובולע את התרומה. פי' אע"ג דתנן במסכת תרומות בפ' האשה (פ"ח מ"ו) היה אוכל את התרומה, אמרו לו ניטמאתה או ניטמאת התרומה, ר' אליעזר אומר יבלע, ר' יהושע אומר יפלוט כולי, לא תימא מתני' ר' יהושע היא ולא ר' אליעזר, אלא אפי' כר' אליעזר אתיא, דעד כאן לא קאמר ר' אליעזר, אלא גבי ניטמאתה, שכבר אין לו תקנה, וכיון שהתחיל בהיתר היה מתיר לבולעה, אבל הכא שיכול לבולעה קודם שיצא הקרי לחוץ וייטמא מודה ר' אליעזר שיאחז באמה, שלא ייצא הקרי לחוץ עד שיבלע התרומה. אוחז, והתניא ר' אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. אמר אביי במטלת עבה. רבא אמר אפי' תימא במטלת דקה, כיון דעקר עקר.
<h2>דף מג:</h2>
מיטמין בכל שהן. אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר ב"ר שמעון שכבת זרע לרואה במשהו, לנוגע בכעדשה, והתנן ומיטמין בכל שהן, מאי לאו לנוגע, לא לרואה.
מתני' תינוקת בת יום אחד מיטמאת בנדה, בת עשרה ימים מיטמאת בזיבה. תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה, ומיטמא בנגעים, ומיטמא בטומאת מת, וזוקק לייבום, ופוטר מן הייבום, ומאכיל בתרומה, ופוסל מן התרומה, ונוחל ומנחיל, ההורגו חייב, והרי הוא לאביו ולאימו ולכל קרוביו כחתן שלם. מנהני מילי, דת"ר ואשה כי תהיה זבה, אין לי אלא אשה גמורה, בת יום אחד לנדה מניין, ת"ל ואשה. ובת עשרה ימים בזיבה, שאין זיבות אלא לאחר הנידות, הילכך אם ראתה בת יום אחד טמאה נידה שבעת ימים, ואחרי כן אם תראה שלשה ימים הוקבעה זבה.
<h2>דף מד.</h2>
תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה. מנהני מילי, דת"ר איש כי יהיה זב, מה ת"ל איש איש, לרבות תינוק בן יום אחד שמיטמא בזיבה, דברי ר' יהודה. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר והזב את זובו לזכר ולנקבה, לזכר כל שהוא בין קטן בין גדול, ונקבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה, אם כן מה ת"ל איש איש, דיברה תורה כלשון בני אדם. ומיטמא בנגעים, דכתיב (ויקרא י"ג) אדם כי יהיה בעור בשרו, ואדם משמע ואפי' קטן, דכתיב (במדבר ל"א) ונפש אדם מן הנשים, ובקטנות משתעי קרא. ומיטמא בטומאת מת, דכתיב (שם י"ט) ועל הנפשות אשר היו שם. וזוקק לייבום, שנא' (דברים כ"ה) כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להן ישיבה אחת בעולם, אבל אם נולד לאחר מיתת אחיו אינו זוקק. ופוטר מן הייבום, דכתיב (שם) ובן אין לו והא אית ליה, אבל אם הניח אשתו מעוברת אין העובר מתירה לינשא עד שלא יולד. ומאכיל בתרומה, אם היתה בת ישראל שנישאת לכהן, ומת ויש לה בן, אפי' לאחר מיתתו, אוכלת בגינו תרומה, שנאמר (ויקרא כ"ב) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, קרי ביה יאכילו בלחמו. ופוסל מן התרומה. קס"ד כגון בת כהן לישראל ומת, ונולד לה בן ממנו, פוסלה מתרומת בית אביה, דכתיב (שם) וזרע אין לה, והא יש לה. מאי איריא בן אפי' עובר נמי פוסל, דכתיב (שם) ושבה אל בית אביה כנעוריה, פרט למעוברת. אמר רב ששת, הכא במאי עסיקינן בכהן שיש לו שתי נשים, אחת גרושה ואחת שאינה גרושה, ויש לו בנים משאינה גרושה, ויש לו בן אחד מן הגרושה, דפוסל עבדי אביו מלוכל בתרומה, פי' מפני שהוא חלל, ואין עבדי חלל אוכלין בתרומה. ולאפוקי מדר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל, קמ"ל בן יום אחד אין עובר לא. פי' ביבמות בפ' אלמנה (ס"ז ע"ב) אמר ר' יוסי דעובר יש לו זכייה ופוסל.
ונוחל ומנחיל. ונוחל ממאן, מאביו, ומנחיל למאן, לאחים מן האב. אחין איבעו מיני' לירתו, איבעו מאב לירתו. אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, מאי טעמא דאיהו מיית ברישא, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. איני, והא הוה עובדא ופירכס תלתא פירכוסי, אמר (רב ששת נוחל) מר בר רב אשי מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכסת. ואי קשיא מאי איצריך להאי טעמא למימר דאיהו מיית ברישא, אפי' אם תימצי לומר דאיהי מייתא ברישא, כיון דלא נפק לאויר העולם אין לו זכייה, דהא אוקימנא מתני' לאפוקי מדר' יוסי. תשובה, האי טעמא ודאי לא צריך לתנא דידן, אלא הכי קאמר אפי' ר' יוסי דאמר יש זכייה לעובר, בהא מודה משום דעובר מיית ברישא. אי נמי יש לומר דאפי' לתנא דידן איצטריך האי טעמא, דהיכא אמרי' עובר אין לו זכייה, הני מילי במעי אמו חיה, דאע"ג דכלו לו חדשיו כדמוקמינן למתני' לקמן כילוד דמי, דהא מעורה במעי אמו לא חשבינן ליה כילוד, אבל עובר במעי מתה אי קים לן בגויה דכלו לו חדשיו כדמוקמינן ליה למתני' לקמן כילוד דמי דהא לא מעורה במעי אמו דכיון דמתה כמנח בכדא דמי, והילכך אי לאו דקים לן דאיהו מיית ברישא הוה אמינא דיורש את אמו ומנחיל לאחין מן האב.
<h2>דף מד:</h2>
מר בריה דרב יוסף אמר לומר שאינו ממעט חלק בבכורה. מאי טעמא, וילדו לו (דברים כ"א) בענן. פי' מתני' דקתני נוחל ומנחיל, לומר שאינו ממעט בחלק בכורה, כגון שהיה בן יום אחד כשמת אביו, והיה לו אח בכור ואח פשוט ומת הוא אחר אביו, נוחל הוא מאביו את חלק רביעי שבנכסים ומנחילו לשני אחיו, וחולקין הבכור והפשוט את חלקו של זה בשוה, ונמצא ממעט הבכור, דאי לאו הוא, הוה שקיל תרי תלתי בכל הנכסים. ודוקא בן יום אחד ממעט, אבל עובר אינו ממעט, דכתיב וילדו לו בנים, משמע בחייו. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא, בענן יכיר וליכא, פי' כגון שהניח אשתו מעוברת וילדה תאומים, או שהניח שתי נשים מעוברות וילדו לאחר מותו. ופסיק תלמודא והלכתא כי הני לישני (דמ"ת) דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא. וההורגו חייב, דכתיב (ויקרא כ"ד) איש כי יכה כל נפש אדם. והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם. למאי הילכתא, אמר רב פפא לענין אבלות. מתני' דלא כרשב"ג, דאי רשב"ג הא אמר כל (שלא) ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, לא שהה הוי ספיקא, [הב"ע] דקים לן בגויה דכלו לו חדשיו. פי' שמעת שטבלה ושימשה עם בעלה והלך ולא חזר עד שהוכר העובר במעיה.
מתני' בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, ואם בא עליה יבם קנאה, וחייבין עליה משום אשת איש, ומטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון, נישאת לכהן תאכל בתרומה, בא עליה אחד מן הפסולין פסלה לכהונה, ואם בא עליה אחד מן העריות האמורות בתורה מומתין עליה והיא פטורה. פחות מכן כנותן אצבע בעין. פי' בת שלש שנים ויום אחד, הויא ביאתה ביאה לכל דבר. ומתקדשת בביאה, אם מסרה אביה לכך. ואם בא עליה יבם קנאה, וזכה בנכסי אחיו וגם ליורשה וליטמא לה, וביאתה חשובה להפקיע זיקתה, ויכול להוציאה בגט, אע"פ שהיא קטנה, דלא בענן דעת בגט. וחייבין עליה משום אשת איש, אם קיבל אביה קידושין מזו ובא אחר ובא עליה נהרג. ומטמאה את בועלה, אם היא נידה, אבל פחות מיכן אע"פ שמטמאה במגע אינה מטמאה את בועלה משום בועל נדה לטומאת שבעה, אלא משום נוגע ולטומאת ערב. לטמא משכב תחתון כעליון, שיהא תחתונו של בועל (כתחתונו) [כעליונו] של זב, כדאמרן לעיל בפ' בנות כותים (ל"ג ע"א). נישאת לכהן תאכל בתרומה. ביתומה לא מיתוקמא דהא יתומה שהישיאוה לדעתה בענן, וכל שאינה יודעת לשמר קידושיה אינה צריכה למאן, כדתנן ביבמות (ק"ז ע"ב), ולא מיקדשא למיאון פחותה מבת חמש כדאמרי' בגיטין (נ"ח ע"א) הפעוטות מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלין, וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון, ולא מיתוקמא מתני' אלא בשקידשה אביה שהן קידושי תורה, ואפי' הכי באירוסין לא אכלה מדרבנן עד שתיכנס לחופה. ואתא מתני' לאשמועינן דחופה הראויה לביאה שמה חופה ומאכלת בתרומה אע"פ שלא נבעלה, כדתנן (בעריות) [ביבמות] (קי"ג ע"א) ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה. אבל פחותה מבת שלש שאינה ראויה לביאה, אין חופתה חשובה להאכילה בתרומה. בא עליה אחד מן הפסולין, כגון חלל נתין וממזר גוי ועבד. פסולה, מתרומת בית אביה אם היא בת כהן. בא עליה אחד מן העריות, כגון אביה או חמיה. מומתין עליה והיא פטורה, שהיא קטנה ואינה בת עונשין. פחות מכן כנותן אצבע בעין, פי' מה בעין מדמעת וחוזרת ומדמעת, כך בתולי קטנה מבת שלש שנים ויום אחד יוצאין ועוד חוזרין ובאין אחרים תחתיהן.
<h2>דף מה.</h2>
מתני' בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה, ואינו נותן גט עד שיגדיל. ומיטמא בביאתו לטמא משכב תחתון כעליון, ופוסל ואינו מאכיל, ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח ונסקלת על ידיו. ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה מתות על ידיו והוא פטור. פירש המורה קנאה וזכה בנכסי אחיו, ואע"ג דאין קנין לקטן הרי קנויה היא לו. ואינו נראה לי, דכיון דאינה נפטרת באותה ביאה שתהא יוצאה בגט אפי' כשיגדיל אם לא יבעול פעם שנייה, היאך יקנה נכסי אחיו באותה ביאה, וביאת בן תשע כמאמר שויוה רבנן לכל מילי, וכי היכי דבמאמר לא קנה את נכסי אחיו הם הכי נמי בביאתו. והאי דתני קנאה, למימרא דכיון שבא עליה קנאה להיות שלו, ששוב אינה ראויה אלא לו, שעד עכשיו היתה ראויה לכל אחד מהן, אבל עכשיו אינה ראויה אלא לו, שכיון שבא עליה פסלה על כל האחין. ואינו נותן גט עד שיגדיל, ומקשה לכי גדיל בגט סגי ליה, והתניא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול, מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו, אף ביאת בן תשע צריך גט לביאתו וחליצה לזיקתו. אמר רבא הכי קתני, לכשיגדיל יבעול ויתן גט. ומיטמא בביאתו, פי' דביאתו ביאה והוה ליה בועל נדה, אבל פחות מכן אין ביאתו ביאה, ולא הוי בועל נידה אלא נוגע בנידה ואינו טמא אלא טומאת ערב. ופוסל ואינו מאכיל, פי' אם היה אחד מפסולי כהונה, כגון חלל נתין או ממזר שבא על הכהנת, פסלה מכהונה דבי נשא. ואינו מאכיל, אם היה יבם כהן בן תשע הבא על יבמתו, אע"ג דקנייה בהך ביאה, אינו מאכילה בתרומה. ופוסל את הבהמה, אם רבעה על פי עד אחד או על פי הבעלים, אבל סקילה ליכא בלא עדים דאמר מר כמיתת הבעלים כך מיתת השור. ונסקלת על ידיו, אם יש עדים. ואם בא על אחת מכל העריות שבתורה מתות על ידו, כגון אמו ואשת אב ואשת איש.
<h2>דף מה:</h2>
מתני' בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין, בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין, ובודקין כל שתים עשרה. בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקין, בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין, ובודקין כל שלש עשרה. קודם לזמן הזה, אע"פ שאמרו יודעים אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו, אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש. לאחר הזמן הזה, אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו, נדריהן נדר והקדשן הקדש. פי' מכי יפליא (במדבר ו') מרבינן מופלא סמוך לאיש שנה אחת שכיון שיודע להפלות לשם מי נדר הוי נדרו נדר. פחות מכן קטן הוי ואין דעתו של קטן דעת, הילכך אע"פ שיודע לשם מי נדר אין נדרו נדר. והגדול אע"פ שאמר איני יודע לשם מי נדר נדרו נדר, דלא מחזקינן ליה כשוטה, שאין שוטה אלא המקרע כסותו, ובכל יום הולך ומתחכם.
איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן, פי' תוך זמן הוי כל שנת י"ב לאשה וכל שנת י"ג לאיש, ואם הביאו סימנין בתוך זמן ועודן בהן לאחר זמן, מה דינן לעונשין. רב ורבי חנינא אמרי תוך זמן כלפני זמן, ושומא נינהו ולא סמכינן עליהו. ור' יוחנן ור' יהושע אמרי תוך זמן כלאחר זמן. מותיב רב המנונא אחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהן נדר והקדשן (ו)הקדש, היכי דמי, אי דלא אייתי שתי שערות, קטן הוא, אלא לאו דאייתי שתי שערות.
<h2>דף מו.</h2>
וטעמא דלאחר זמן הוא דגמרא ליה למילתיה, הא תוך זמן כלפני זמן. פי' אחר זמן הוא שהשלימו ועברו י"ג שנים ואם לא הביא שתי שערות כקטן הוא חשוב עד עשרים שנה אם הביא סימני סריס, ואם לא הביא סימני סריס הוא חשוב קטן עד רוב שנותיו. אם כן האי אחר הזמן הזה בעל כרחין לא מיתוקמא אלא כגון שהביא שתי שערות, ודוקא אם הביאה לאחר זמן הן סימנין, אבל אם הביאה תוך זמן הן שומא. ועוד מותיב ר' זירא, כי יפליא (במדבר ו') מה ת"ל איש, לרבות בן שלש עשרה שנה ויום אחד אע"פ שאין יודע להפלות נדריו קיימין. היכי דמי, אי דלא אייתי שתי שערות, קטן הוא, אלא לאו דאייתי שתי שערות, וטעמא דבן י"ג ויום אחד הוא דהוה ליה איש, הא תוך זמן כלפני זמן, תיובתא. אמר רבא הילכתא תוך זמן כלפני זמן. רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתיה דרבא בהאי לישנא, פי' ושמעינן מינה נמי דתוך זמן כלפני זמן.
אמר רבא קטנה כל שתים עשרה ממאנת והולכת, כל שנת י"ב דהויא תוך זמן ממאנת, שאפי' אם הביאה שומא בעלמא נינהו כלפני זמן. מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת, פי' ואם לא הביאה אינה חולצת שהרי לא הביאה סימנין והיא קטנה, ואינה ממאנת שמא הביאה סימנין ונשרו. ואמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה, חזקה הביאה סימנין. וכי קאמר רבא חזקה למיאון דאע"ג דלא חזי בה שתי שערות חוששין שמא נשרו, אבל לחליצה בעיא בדיקה.
איתמר רב כהנא אמר חוששין שמא נשרו, ולא ממאנת כיון שהגיעה לכלל שנותיה. ורב פפא אמר אין חוששין שמא נשרו, וכיון דבדקינן לה ולא אשכחינן שתי שערות ממאנת. אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא חוששין שמא נשרו, והני מילי היכא דקדיש לפני זמן ובעל לאחר זמן, דאיכא ספיקא דאורייתא, אבל מעיקרא לא. פי' קידשה בעודה קטנה ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאשת איש דאורייתא, דבשעת בעילה דלאחר זמן שמא הביאה סימנין והויא לה ביאה זו קידושין גמורין, דהא גדולה היא ושוב אינה יוצאה במיאון. אבל מעיקרא, דמכי (עבדא) [עברה] שתא דתריסר לא בעל, לא חיישי' שמא נשרו, דהא לא הוו בה קידושין גמורין מעולם דאין מעשה קטנה כלום הילכך מספיקא לא מחמרינן עלה היכא דלא אשכחן סימנין. אבל הביאה סימנין בודאי, אע"ג דקידושי קמאי לא הוו אלא מדרבנן לא תיקנו רבנן מיאון בגדולה. עיין מה שכתבתי בשלהי פרק מי שמת (ב"ב קנ"ו ע"ב).
<h2>דף מז.</h2>
מתני' משל משלו חכמים באשה, פגה בוחל וצמל. פגה, עודה תינוקת. בוחל, אילו ימי הנעורים. בזה ובזה אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. צמל, כיון שבגרה אין לאביה בה רשות. איזהו סימנה, ר' יוסי הגלילי אומר משיעלה הקמט תחת הדד, ר' עקיבא אומר משיטו הדדין, בן עזאי אומר משתשחיר הפטומת, ר' יוסי אומר כדי שיהא נותן אצבע על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור. פי' פגה, כדכתיב (שיר השירים ב') התאנה חנטה פגיה, כך דדי האשה בעודה קטנה נקראין פגין. בוחל אילו ימי הנעורים, כדתנן (מעשרות פ"א מ"ב) התאנים משביחלו, פי' כשיגדילו. ואמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן משילבינו ראשיהן, כך הנערה משתביא שתי שערות דדיהן הן מתגדלין. צמל, כמאן דאמר יצאת מליאה, פי' שכבר בגרה ונראת מלאה שגדלו שדיה הרבה. איזהו סימנה, של אשה כשהיא בוגרת. ר' יוסי אומר משיעלה הקמט תחת הדד. אמר שמואל לא שיעלה הקמט ממש, אלא כדי שתחזיר ידיה ונראה כמי שיעלה הקמט תחת הדד. ר' עקיבא אומר משיטו הדדין, שהן גדולים יותר קצת. בן עזאי אומר משתשחיר הפיטומת, פי' ראש הדד, כמו ניטלה פיטמתו (סוכה ל"ה ע"ב). ר' יוסי אומר כדי שיהא נותן אצבעו על העוקץ, פי' זהו הדד שהתינוק יונק ממנו והפיטומת היא סביבות העוקץ.
<h2>דף מז:</h2>
שאלו את ר' הלכה כדברי מי, אמר להן כדברי כולן להחמיר, פי' פעמים שבסימן אחד הויא בוגרת ויצאה מרשות האב, ופעמים דלא הויא בוגרת עד שיהו כולן, והכל להחמיר. כיצד, אם קיבלה היא קידושין שלא מדעת האב הוו קידושין בסימן אחד, וכן נמי לענין הפר נדריה מסימן אחד אינו יכול להפר נדריה, וכן לענין הגט מסימן אחד אינו יכול לקבל גיטה ולא הויא מגורשת עד שיגיע גט לידה. ואם קיבל אביה קידושיה הויא מקודשת, דאכתי נערה היא עד שיהו כולן.
מתני' בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות, יביאו ראיה שהיא בת עשרים והיא אילונית, לא חולצת ולא מתייבמת. בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות, יביאו ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס, לא חולץ ולא מייבם. אילו הן דברי בית הלל. בית שמי אומרים זה וזה בני שמנה עשרה שנה. ר' אליעזר אומר הזכר כדברי בית הלל והנקבה כדברי בית שמי, שהאשה ממהרת לבוא לפני האיש. ורמינהי אחד בן תשע שנים ויום אחד ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות, פי' אלמא בן עשרים שלא הביא שתי שערות כבן תשע דמי שאינו נותן גט ליבמתו עד שיגדיל, והכא היכי תני דהוא (צריך) סריס וחשוב גדול לכל דבריו. אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר ר' אבהו והוא שנולדו בו סימני סריס. אמר רבא דיקא נמי דקתני והוא הסריס, ש"מ. פי' סימני סריס הם בפרק הערל (יבמות פ' ע"ב). וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה. תני ר' חייה עד רוב שנותיו. אמר רב הילכתא בכוליה פירקין מעת לעת, ועולא אמר ר' יוחנן דתנן תנן ודלא תנן לא תנן. בשלמא לעולא הינו דעד הכא קתני יום אחד והכא לא קתני. אלא לרב ליתני. ועוד תניא ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר' אלעזר שנת עשרים שיצא ממנה שלשים יום הרי כשנת עשרים לכל דבריה. (מ"ח ע"א) אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר' אלעזר הלכה כר' יוסי בן כיפר שאמר משום ר' אליעזר.
<h2>דף מח.</h2>
בא סימן התחתון עד שלא יבוא סימן העליון, או חולצת או מתייבמת. בא העליון עד שלא יבוא התחתון, אע"פ שאי אפשר, ר' מאיר אומר (או) לא חולצת ולא מתייבמת, וחכמים אומרים או חולצת או מתייבמת, מפני שאמרו אי אפשר לתחתון לבוא עד שלא יבוא העליון, אבל אפשר לעליון לבוא עד שלא יבוא התחתון. פי' שתי שערות הן סימן התחתון, וביחול הדדים הוא סימן העליון. והעיקר הוא (העליון) [התחתון], ואין אנו משגיחין בעליון שאע"פ שלא בא היא גדולה. אע"פ שאי אפשר, והרי בא, בא לר' מאיר אע"פ שאי אפשר לרבנן. פי' בא מני אליבא דר' מאיר דאמר אפשר לעליון לבוא לפרקים קודם לתחתון, והילכך אכתי לא חולצת ולא מתייבמת עד שיבוא התחתון, שהעיקר הוא התחתון. וחכמים אומרים או חולצת או מתייבמת, דאי אפשר לבוא העליון קודם שיבוא התחתון, ואע"פ שבדקנו ולא מצאנו שתי שערות חולצת, שבעיקר באו ונפלו.
<h2>דף מח:</h2>
דכולי עלמא מיהת אתחתון סמכינן, מנלן, אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי ר' ישמעאל, אמר קרא (במדבר ה') איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ומה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד. פי' שאין גידול דדין באיש. ואימא או האי או האי, כאיש, מה איש תחתון ולא עליון אף אשה תחתון ולא עליון. תניא אמר ר' צדוק כך היו מפרשין ביבנה ואומרים כיון שבא תחתון שוב אין משגיחין על העליון.
ת"ר כל הנבדקות נבדקות על פי נשים, וכך היה ר' אליעזר מוסר לאשתו, ור' ישמעאל מוסר לאמו. ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן, שאין משיאין ספיקות על פי נשים, ר' שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן. ונאמנת אשה להחמיר אבל לא (להחמיר) להקל, כיצד, גדולה היא שלא תמאן, קטנה היא שלא תחלוץ, אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן, גדולה היא שתחלוץ. פי' לפני הפרק הוא לפני עונת נדרים, דהיינו קודם שתכנס לשנת י"ב, ולאחר הפרק הוא לאחר י"ב שנים ויום אחד, ובתוך הפרק הוא כל שנת י"ב. אמר מר ר' יהודא אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן, בשלמא לפני הפרק בעיא בדיקה, דאי מישתכח לאחר הפרק שומא נינהו. פי' ומשום הכי נבדקות על פי נשים, דבין אמרן איתנהו ובין אמרן ליתנהו בקטנה מחזקי לה ולאו עליהן סמכינן, ובדיקתן להכי מהניא דאי משתכחי בה השתא ולאחר הפרק מישתכחי בה הני גופיהו אמרי שומא נינהו ולא חלצה אי לא מתיא אחריני. אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה, והאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אין צריכה בדיקה, חזקה הביאה סימנין. כי אמר רבא חזקה למיאון, אבל לחליצה בעיא בדיקה. פי' כי אמר רבא דסמכינן אחזקה דוקא למיאון, דאמר אם לא הביאה לא ממאנה, חיישינן שמא נשרו, אבל לחליצה בעיא בדיקה, ולא חלצה עד שיראו שהביאה סימנין. ובדיקה זו נעשת על פי נשים. תוך הפרק אין בודקות אותן, קסבר תוך הפרק כלאחר הפרק. לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים ובדקן נשים, תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים ולא בדקן נשים. פי' תוך הפרק דמסתמא לאו גדולה היא ואי מישתכחי מחזקינן לה בגדולה אין נשים בודקות אותן, שאין נשים כדאי לסמוך עליהן ולהשיא ספיקות על פיהן ולומר גדולה היא שתחלוץ, וסבירא ליה לר' יהודה הביאה שתי שערות תוך הפרק סימן הן כלאחר הפרק, הילכך לא מהימני. אבל לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אבדיקת נשים, ואי אמרי שהביאה סימנין חולצת על פיהן, דלא עליהו בלבד סמכינן אלא על חזקה דרבא שעוזרת אותם. ר' שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן, קסבר תוך הפרק כלאחר הפרק דמי ובעיא בדיקה, דאי מישתכחי לאחר הפרק שומא נינהו.
ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל, מאן קתני לה, ר' יהודה ואתוך הפרק. פי' אתוך הפרק דקאמר אין הנשים בודקות אותן דתוך הפרק כלאחר הפרק דמי, ואי לא בדקן שפיר אתו למימר אקטנה דגדולה היא, וקמ"ל דלהחמיר מהימנא. אבל לפני הפרק ליכא למימר גדולה שלא תמאן, ולאחר הפרק אפי' להקל קאמר ר' יהודה מהימנא. וכיון דאיפסיקא הילכתא לעיל דתוך זמן כלפני זמן דמי, אם כן כל הנבדקות נבדקות על פי נשים, בין לפני הפרק בין תוך הפרק בין לאחר הפרק.
<h2>דף מט.</h2>
מפני שאמרו איפשר לתחתון לבוא עד שלא בא העליון כולי. הא תו למה לי, הא תנא ליה רישא. וכי תימא דקא בעי למיסתמה כרבנן, פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. מהו דתימא מיסתברא טעמיה דר' מאיר דקא מסייעי ליה קראי, קמ"ל. אי בעיתימא משום דקא בעי למיתני כיוצא בו.
מתני' כיוצא בו כל כלי חרש מכניס ומוציא, ויש מוציא ואינו מכניס. כל אבר שיש בו צפורן יש בו עצם, ויש שיש עצם ואין בו צפורן. כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת, ויש שמיטמא טמא מת ואינו מיטמא מדרס. (מ"ט ע"ב) כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות, ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות. כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון. פי' כל כלי חרש שהוא מכניס, משקה כשמניחו על המים יש בו נקב גדול שהמים נכנסין לתוכו. מוציא, כל שכן אם נותן בו מים יוצא המשקה לחוץ. ויש, נקב קטן, שמוציא ואינו מכניס.
מכניס פסול למי חטאת, פי' לקדש בו מי חטאת, דאמר רחמנא (במדבר י"ט) מים חיים אל כלי, והא לאו כלי הוא. ופסול משום גצטרא, פי' וכל שכן שבטל שאפי' כלי שלם אם ניקב בכונס משקה בטל תורת כלי וכל שכן גצטרא מוציא כשר למי חטאת ופסול משום גצטרא היא, כדתנן בפ"ד דכלים (מ"ג) איזו היא גצטרא, כל שניטלו אזניה. אמר ר' אסי שונין כלי חרש שיעורו בכונס משקה. פי' בפ' ח' דכלים (מ"ב) תנן ניקבו, העשוי לאוכלין שיעורן בזיתים, העשוי למשקין שיעורו במשקין, העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו בכונס משקה. ולא אמרו במוציא משקה אלא לענין גצטרה בלבד. מאי טעמא, אמר מר זוטרא משמיה דרב נחמן לפי שאין אומר הבא גצטרא לגצטרא. פי' משניקבה הגצטרה במוציא משקה שוב אינו חס עליה ואינו משתמש בה, שאין אומר הבא גצטרא אחרת ונניח תחת גצטרא זו לקבל משקה היוצא, אבל בכלי שלם שניקב במוציא משקה חס עליו ואינו שוברו ומשתמש בו ומביא גצטרא ומניח תחתיו לקבל משקה היוצא ולא בטיל.
ת"ר כיצד בודקין כלי חרש לידע אם ניקב בכונס משקה ואם לאו, מביא עריבה מליאה מים ונותן קדרה לתוכה אם כנסה בידוע שבכונס משקה, ואם לאו, ידוע שבמוציא משקה.
<h2>דף מט:</h2>
כל אבר שיש בו צפורן כולי. אמר רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו, המקום יהא בעזרו, יותרת שיש בה עצם ואין בה צפורן מטמאה במגע ובמשא ואינה מטמאה באהל, יש בה צפורן מטמאה במגע ובמשא ובאהל. פי' כל רמ"ח אברים מיטמין במגע ובמשא ובאהל, ולא בענן צפורן אלא גבי יותרת כגון אצבע שישית, שאם יש בה צפורן אע"פ שהיא יתירה על רמ"ח אברים חשובה אבר לטמא אדם באהל ואינה מטמאה במגע ובמשא כדין עצם בכשעורה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן והוא שאינה נספרת על גב היד. פי' שאינה עומדת בשורת האצבעות, אבל אם היא עומדת בשורת האצבעות אע"פ שאין בה צפורן היא חשובה אבר לטמא באהל.
כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת. יכול אע"פ שאין לה בית קיבול, כגון הספסלין של עץ והמיטות שהן טמאין במדרס הזב טמאים נמי גם בטמא מת, ואע"ג דכל פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה הני כיון דחשיבי כלים לגבי מדרס הזב חשיבי נמי כלים לגבי טמא מת. והוא הדין למגע שרץ ונבלה והאי דנקט טמא מת משום דמת עביד אב הטומאה (משום) דומיא דמדרס הזב. ויש שמיטמא טמא מת ואינו מיטמא מדרס, לאיתויי סאה ותרקב, דתניא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב, יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליו יהא טמא, ת"ל אשר ישב עליו הזב יטמא, המיוחד לישיבה, יצא זה שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתינו.
כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות, ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות, לאיתויי ממזר, פי' דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות, כדכתיב בסנהדרין (שיר השירים ד') כולך יפה רעייתי ומום אין בך. והא תנינא חדא זימנא הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, והוינן בה לאיתויי מאי, ואמר ר' יהודה לאיתויי ממזר, חדא לאיתויי גר חדא לאיתויי ממזר. וצריכא, דאי אשמעינן גר משום דראוי לבוא בקהל, אבל ממזר דאין ראוי לבוא בקהל אימא לא, צריכא. ואי אשמעינן ממזר, משום דבא מטיפה כשרה, אבל גר שבא מטיפה פסולה אימא לא צריכה. פי' כל גר פסול לדיני נפשות, ואפי' אמו מישראל, עד שיהו אביו ואמו מישראל, דכל יושבי סנהדרין הן מיוחסין, דומיא דמשה. ואפי' לדון את חברו גר, דגר נמי בדיני נפשות סנהדרין צריך וגר פסול לסנהדרין, אבל בדיני ממונות כשר הגר, כיצד, אם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל, כדאמרי' בפ' החולץ (יבמות מ"ה ע"ב) דאכשרוה לרב מרי בר רחל ומניוה בפורסי דבבל משום דהוה אמו מישראל. והכי אמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע"ו ע"ב) ואם היה גר גמור דן את חברו גר, והוא בדיני ממונות.
<h2>דף נ.</h2>
כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון. אמר ר' יוחנן לאיתויי סומא באחת מעיניו, דכשר להעיד ואינו כשר לדון. אבל בשתי עיניו אפי' לעדות פסול, דכתיב (ויקרא ה') או ראה. ומני ר' מאיר היא דפסל סומא באחת מעיניו לדון, דתניא היה ר' מאיר אומר מה ת"ל (דברים כ"א) על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, מה ענין ריבים אצל נגעים, פי' נגעים בעו כהן אבל ריבים לא בעו כהן. אלא מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום (אף), דכתיב (ויקרא י"ג) וביום הראות בו נגע, אף ריבים ביום, ומה נגעים שלא בסומין, דכתיב (שם) לכל מראה עיני הכהן, אף ריבים שלא בסומין.
ההוא סמיא דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן דהוה דיין דיני, ולא אמר ליה ר' יוחנן ולא מידי. והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון וכולי. ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנא דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. פי' אלמא לא מקיש ריבים לנגעים דכתיב בהו וביום הראות בו, דהוה גמר דין שמחליטו, ואפי' הכי בעו יום, וכי היכי דלענין לילה לא מקיש, לענין סומא נמי לא מקיש. ומאי אולמיה דהאי סתמא, מהאי סתמא. אי בעית אימא סתמא דרבים עדיף, פי' דההיא דלעיל אוקימנא כר' מאיר. ואיבעית אימא משום דקתני לה גבי הלכת' דדיני, פי' בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ב ע"א), ששם מפרש כל הילכות דיני ממונות, והוא עיקר ולא זו דאתיא אגב גררא.
מתני' כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלין, ויש שמיטמא טומאת אוכלין ואין חייב במעשרות. [כל שחייב בפאה חייב במעשרות], ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפיאה. כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות, ויש שחייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז. כל שיש לו ביעור יש לו שביעית, ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור. כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו. כל שיש לו קרניים יש לו טלפיים, ויש שיש לו טלפיים ואין לו קרניים. כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלין, שאין לך שחייב במעשר אלא אוכל. ויש שמיטמא טומאת אוכלין ואין חייב במעשר, לאיתויי בשר בצים ודגים.
כל שחייב בפיאה חייב במעשרות, ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפיאה, לאיתויי תאנה וירק, דתנן (פאה פ"א מ"א) כלל אמרו בפיאה, כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכנסו לקיום חייב בפיאה. אוכל, למעוטי ספיחי אסטס וקוצה. פי' מיני צבעונין הן, ומפני שאין נזרעין אלא גדילין מאיליהן, קורא אותן ספיחין. נשמר, למעוטי הפקר. וגידוליו מן הארץ, למעוטי כמהין ופטריות. ולקיטתו כאחת, למעוטי תאנה, שאינה מבשלת פירותיה ביחד. ומכנסו לקיום, למעוטי ירק, שאינו נאצר לכל השנה. וכל הני ילפינן מקציר, דאית ביה כל הני. ואילו גבי מעשר תנן (מעשרות פ"א מ"א) כלל אמרו במעשר, כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ חייב במעשרות, ואילו לקיטתו כאחת ומכנסו לקיום לא קתני, פי' אלמא תאנה וירק חייבין במעשר מדרבנן, דמדאורייתא לא מיחייב אלא דגן תירוש ויצהר. ואם היו שומים ובצלים חייבין בפיאה, דמכניסן לקיום נינהו, דתנן (פאה פ"ג מ"ד) מלבנות הבצלים שבין הירק, ר' יוסי אומר פיאה מכל אחת ואחת, וחכמים אומרים מאחת על הכל. פי' מלבנות שורות והירק מפסיק בין שורה לשורה.
<h2>דף נא:</h2>
כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות, הן הרחלים והאילים. ויש שחייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז, זהו בקר ועז, דלאו בני גיזה נינהו, ורחמנא אמר (דברים ט"ז) גז צאנך. כל שיש לו ביעור יש לו שביעית, שהוא מצוה לבערו מן הבית בשביעית כשכלה לחיה מן השדה, וצריך לבערו ולהפקירו. יש לו שביעית, שאסור לעשות בו סחורה ומלוגמא ואפיקטפיזון, או לקנות בו חלוק וטלית, דשביעית לא ניתנה אלא לאכילה ושתייה ולסיכה. וזהו עלה הלוף שוטה ועלה הדנדנה, מיני עשבים הן והעלים שלהן כלין מן השדה בימות הגשמים, והילכך יש להן ביעור. ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור, וזהו עיקר הלוף והדנדנה, שהעיקרין אינן כלין מן השדה כל השנה, ואין ביעור אלא לדבר הכלה מן השדה, ולא ימצא לחייה, דכת' (ויקרא כ"ה) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, והני לא כלו.
כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, דג טהור, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, דג טמא. מכדי אנן אקשקשת סמכינן, סנפיר דכתי' רחמנא למה לי, אמר ר' אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר.
כל שיש לו קרנים יש לו טלפים, שפרסותיו סדוקות, שאין קרניים אלא לבהמה וחיה טהורה. ויש שיש לו טלפיים ואין לו קרניים, כגון חזיר שפרסותיו סדוקות.
כל הטעון ברכה (לפניו) לאחריו טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, לאיתויי מאי, לאיתויי ירק. ולר' יצחק דמברך אירקא, פי' בורא נפשות רבות, כי היכי דמברכינן בכל מיני מאכל ועל כל פרי עץ חוץ משבעת המינין, דבענן ברכה אחת מעין שלש. לאיתויי מאי, לאיתויי מיא. ולרב פפא דמברך אמיא, בורא נפשות רבות, לאיתויי מאי. לאיתויי מצות, כגון ציצית ולולב ושאר המצוות, שמברכין עליהן עובר לעשייתן ולאחריהן אינו מברך כלום. ולבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפיליהו אקב"ו לשמור חוקיו, פי' והוא הדין לשאר המצוות, לאיתויי מאי. לאיתויי (נ"ב ע"א) ריחני, פי' שמברכין עליהן בורא עצי בשמים, ואין טעון לאחריהן דהנאה מועטת היא.
<h2>דף נב.</h2>
מתני' תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצוות האמורות בתורה, וחולצת או מתייבמת. וכן התינוק תינוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצוות האמורות בתורה, וראוי להיות בן סורר ומורה עד שישקיף זקן התחתון לא העליון. תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן. וחולצת או מתייבמת, לאפוקי מדר' יוסי דאמר איש כתיב בפרשה, אבל אשה בין גדולה בין קטנה, קמ"ל דאי אייתי שתי שערות אין ואי לא לא, דמקשינן אשה לאיש. וראוי להיות בן סורר ומורה, משיביא שתי שערות, אבל קודם שיביא שתי שערות לאו בר עונשין הוא. ועד שישקיף זקן התחתון, שלאחר שהקיף ראוי להוליד, ורחמנא אמר בן, ולא הראוי להיות אב. ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן. פי' משישחיר אותו מקום משערות. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא לא שירבה שחור ממש, אלא כדי שיהו שתי שערות שוכבות ונראה כמי שרבה שחור על הלבן. ורבא אמר חסא שתי שיטי שערות המקיפות משפה לשפה. אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה. ואע"ג דאמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה, לית הילכת' כותיה, דהכי אמרי' בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ו ע"א) ולמאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר משירבה השחור. ובהילכתין נמי אמרינן בו ביום נמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת, עד שתביא שתי שערות. [ושתי שערות] שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות, ורב מלכיו אמר רב אדה בר אהבה גומות אע"פ שאין שערות. אמר רב אשי אמר לי מר זוטרא קשי בה רב חנינא מסורא, ולא לישתמיט תנא ולישמעינן גומות בחדא דוכתא, אי אשמעינן גומות הוה אמינא עד שיהו שתי שערות בשתי גומות, קמ"ל דאפי' שתי שערות בגומא אחת.
<h2>דף נב:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל שתי שערות שאמרו, אפי' אחת על הכף ואחת על גבי בצים. פי' כף גובה שעל האבר, למטה מן הכרס, ולא בענן שיהו במקום אחד. תניא נמי הכי שתי שערות שאמרו אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה, אחת על קשרי אצבעותיה [של יד ואחת על קשרי אצבעותיה של רגל], דברי ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום ר' שמעון. ורבנן אמר רב אסי עד שיהו שתי שערות במקום אחד, וכך הלכה.
מתני' שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכל מקום, כמה שיעורן, כדי לכוף ראשן לעיקרן, דברי ר' ישמעאל, ר' אליעזר אומר כדי לקרוץ בצפורן, ר' יהודה אומר כדי שיהו ניטלות בזוג. פי' לקרוץ בצפורן, לאוחזן בצפורן מעט. וניטלות בזוג, במספרים, והוא יותר שיעור גדול. אמר רב חסדא הלכה כדברי כולן להחמיר, פי' דמשעה שנקרצות בצפורן אינה ממאנת, ולענין חליצה עד שיוכל לכוף ראשן לעקרן.
מתני' הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין בכתמין משום זוב. הרואה יום אחד עשר בין השמשות, תחלת נדה וסוף נדה תחילת זיבה וסוף זיבה. יום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקבה בין השמשות לכולן, הרי אלו טועות. אמר ר' יהושע עד שאתם מתקנין את השוטות בואו ותקנו את הפקחות. פי' הרואה כתם, על בשרה או על חלוקה, הרי זו טמאה מספק ומונה מספק, ומונה שבעה ימים מיום שראתה הכתם, אבל היא מקולקלת, למניינה, שאחר שהשלימו ימי נידות ונכנסין י"א ימי הזיבה אין דנין אותה כשומרת יום כנגד יום, שאינה ברורה מתי יצא דם זה מגופה ומתי מתחילין י"א ימי הזיבה. ואם ראתה עוד אחר שהשלימו ז' ימים למציאת הכתם עוד, יושבת עליה ז' ימים. וחוששת משום זוב, דברי ר' מאיר, פי' אם לבשה חלוק אחר בתוך י"א יום שהן ימי הזיבה, ולבשתן שלשה ימים ואחרי כן נמצא עליו כתם גדול שיש בו כשלשה גריסין, מספקינן למימר דלמא בכל יומא חזת גריס אחד והוקבעה זבה, וצריכה לישב ז' נקיים. ואע"פ שבמקום אחד נמצא זה הכתם הגדול, מחלקין אותו כגריס לכל יום. וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב, שאין מחלקין הכתם הגדול לשלשה ימים, והרי היא כרואה יום אחד או שנים, ואינה צריכה אלא שימור יום אחד ולא ז' נקיים.
מאן חכמים, ר' חנינה בן אנטיגנס, דאמר ר' חנינה בן אנטיגנס אין בכתמים משום זוב. ופעמים שהכתמים מביאין לידי זיבה. כיצד, לבשה שלשה חלוקין הבדוקין לה ומצאה עליהן כתם, או שראתה שני ימים וחלוק אחד, הן הן כתמים המביאין לידי זיבה. פי' כל היכא דלא לבשה אלא חלוק אחד שלשה ימים ונמצא עליו אחר [כך] כתם גדול של שלש גריסין, לא מיבעיא אם נמצא במקום אחד, שאין מחלקין אותו לשלשה ימים, ולא הויא זבה, אלא אפי' נמצא שלשה גריסין בשלשה מקומות בחלוק, לא אמרינן כל גריס וגריס חזיא ביום אחד, אלא אמרינן ביום אחד היו או בשני ימים, ועדיין לא הוקבעה זבה. אבל ודאי אם לבשה שלשה חלוקין בשלשה ימים, בכל יום חלוק אחד, ואחר כך נמצאו שלשה כתמין בשלשתן, הכא ודאי חיישינן דבכל יום ראתה גריס אחד והוקבעה זבה. וצריכה ז' נקיים, ומביאה קרבן, ואינו נאכל דשמא כתמים מעלמא אתו ולא מגופה נינהו. ואפי' ראתה בשני ימים מגופה, וביום השלישי לבשה חלוק בדוק ונמצא עליו כתם, חוששת משום זוב ומביאה קרבן, ואינו נאכל, דשמא כתם של חלוק מעלמא אתא, ולא אמרינן כיון דשני ימים חזת מגופה, רגלים לדבר שגם הכתם הוה מגופה הוא ויאכל קרבנה, אלא חוששת היא ומסופקת היא בדבר, ומביאה קרבן ואינו נאכל.
<h2>דף נג:</h2>
הרואה יום אחד עשר בין השמשות, ספק יום הוא והוי דם זיבה או ספק לילה הוא והוי תחלת נדה. הרי זו תחלת נידה וסוף נידה. ומקשה תחלת נדה וסוף זיבה היא, אמר רב חסדא הכי קתני, הרואה יום אחד עשר בין השמשות תחלת נדה וסוף זיבה, ויום שביעי ללדתה בין השמשות סוף נדה ותחילת זיבה. פי' אם יום אחד עשר בין השמשות, דלא ידעינן אי תחילת נדה היא או סוף זיבה, ובעל כרחה תשב שבעה דדילמא לילה הוא ותחילת נידה היא, ואם תראה לסוף שבעה יום אחד לא דיי לה בשימור יום אחד, [א]לא נחמיר עליה לומר ראיה ראשונה לאו תחלת נדה היא אלא סוף זיבה והשתא הויא תחלת נדה ותשב שבעה. ואם תראה שלשה, נחמיר עליה לומר ראייה ראשונה תחלת נדה היא והשתא הויא זבה וצריכה נקיים, ולא תשב ארבעה הם. וכן לעולם היא מקולקלת, ותקנתה מפורש בערכין (ערכין ח' ע"א). ואם ראתה יום שביעי לנדתה בין השמשות, הויא ספק סוף נידה ספק תחילת זיבה, שמא יום היה והיא סוף נידה, ובלילי שמיני טובלת ומותרת לבעלה, או שמא לילה היה והיא תחילת זיבה, וטמאה כל יום שמיני וצריכה שימור תשיעי לשמיני, ואם תראה עוד תשיעי ועשירי הוקבעה זבה מספק דדלמא תחילת זיבה היה ויש כאן שמיני תשיעי ועשירי וצריכה לישב ז' נקיים. מיום ארבעים ללידת הזכר ויום שמונים ללידת הנקבה, בין השמשות לכולן, כלומר באיזה מאילו שתראה בין השמשות הואי האי בין השמשות ספק טמא ספק טהור. והרי אילו טועות, ואם תראה ליום שמיני, ספק נידה ספק שומרת (יבם) יום כנגד יום, וכן לעולם, עד שתפסוק כשיעור המפורש לה בערכין. אמר ר' יהושע עד שאתם מתקנין אילו השוטות. ומקשה (נ"ד ע"א) שוטות נינהו, אלא אימא טועות, שלא ידעו מתי ראו, או מבעוד יום או לאחר חשיכה. בואו ותקנו את הפקחות, שיודעות מתי ראו או ביום או בלילה, ואין לה ספק בדבר זה, ואפי' הכי הן צריכות תיקון היאך יותרו לשמש עם בעליהן. כדתניא, הרואה יום אחד טמא ויום אחד טהור, משמשת יום שמיני ולילו וארבעה לילות מתוך שמנה עשר יום. פי' כל ימיה היא רואה יום אחד טמא ויום אחד טהור, וכגון שהיא רואה ביום. משמשת יום שמיני, ליום שראתה בו ראשונה, שהרי טהור הוא שבשביעי לערב טבלה ולא תראה עד יום תשיעי, הילכך משמשת כל (שמישי) [שמיני] הלילה והיום, כלילי שבת ויומו. וגם משמשת לילו, דהיינו לילה הבא אחריו שהוא ליל תשיעי, שהרי לא היתה רואה כל ימיה אלא ביום. וארבעה לילות מתוך שמנה עשר יום, לראייתה הראשונה, שהרי אשה זו לא תהיה זבה לעולם, שאינה רואה ג' ימים רצופין, וכשרואה יום תשיעי תהיה שומרת עשירי ותשמש בליל י"א. וכשרואה בי"א תשמור י"ב ותשמש ביום י"ג, הרי שני לילות. וכשתראה ביום י"ג תשמור יום י"ד ותשמש בלילי ט"ו, הרי שלשה לילות. וכשתראה ביום ט"ו תשמור יום י"ו ותשמש בלילי י"ז, הרי ארבעה לילות מתוך [י"ח]. וכשתראה ביום י"ז תשמור יום י"ח, הרי כלו י"ח שהם ימי הנידות וימי הזיבות, ולא שימשה אלא ארבעה לילות לבד מיום שמיני שלם ולילו הבא אחריו, ומחר כשתראה ביום י"ט היא תחילת נידה, שהרי שלמו י"ח ימים שבין תחילת נידה, וחוזרת למניינה שאמרנו. ואע"פ שהיא משמשת בלילי י"ט שהרי אינה רואה כל ימיה אלא ביום, כיון שאינו בתוך י"ח ימים, לא חשיב ליה. ואם היתה רואה מבערב, אינה משמשת אלא שמיני בלבד. פי' אם כל ימים הטמאים שהיתה רואה בהן, היתה מקדמת לראות מבערב, אינה משמשת אלא שמיני שלם לילה ויום, ולא ליל תשיעי הבא לאחריו, שהיא תראה בו והיא טמאה, וצריכה לשמור יום עשירי, ובלילי י"א לא תטבול, שהרי רואה מבערב, וכן עד סוף י"א שהן י"ח עם ימי הנידות. ובי"ט תהא תחילת נידה, ותחזור למניינה ותשמש בשמיני. וכן לעולם.
<h2>דף נד.</h2>
שני ימים טמאים ושני ימים טהורים, משמשת שמיני, ושנים עשר, וששה עשר, ועשרים. פי', משמשת שמיני, שהוא משני ימים הטהורין, שבשביעי ושמיני טהורין הן, אלא שהשביעי מן הנידות, וטובלת לערב, ומשמשת שמיני שלם לילה ויום. ולערב תראה שהוא תשיעי, וכן עשירי, ותשמור אחד עשר יום לאילו שני ימים, וטובלת לערב ומשמשת י"ב שלם. ותראה י"ג וי"ד, ותהא שומרת ט"ו, ויום י"ו תשמש שלם. ותראה י"ז וי"ח שהם עשירי ואחד עשר לימי הזיבה, ותשמור יום י"ט. דאע"ג דיום י"א לא בעי שימור, יום עשירי בעי שימור, ושימור לא הוי אלא יום טהור, הילכך משמרת יום י"ט ליום י"ז שהוא עשירי ובעי שימור, ותשמש יום עשרים שלם, וכשתחזור ותראה ביום כ"א הרי היא תחילת נידה וחוזרת למניין זה שאמרנו.
שלשה ימים טמאין ושלשה ימים טהורין, משמשת שני ימים, ושוב אינה משמשת לעולם. פי' יום שביעי הוא סוף נידה, ויום שמיני ויום תשיעי הן ימי (נידה) זיבה, והיא ראתה ג' ימים טמאים אחר הששה, דהיינו שביעי ושמיני ותשיעי, ושמיני ותשיעי צריכין שימור יום אחד, ושומרת עשירי לשניהן, ומשמשת י"א וי"ב. אחרי כן תראה י"ג וי"ד וט"ו והוקבעה זבה וצריכה ז' נקיים רצופין, והיא לא תראה ז' נקיים רצופין לעולם.
ארבעה ימים טמאים וארבעה ימים טהורים, משמשת יום אחד, ושוב אינה משמשת. פי' משמשת יום שמיני, ושוב כשתראה ד' ימים טמאים, הוקבעה זבה. וכולה בריתא כשראתה מבערב.
חמשה ימים טמאין וחמשה ימים טהורין, משמשת שלשה ימים ושוב אינה משמשת לעולם. פי' משמשת שמיני ותשיעי ועשירי. ואחר כך נקבעת זבה ואסורה לעולם.
ששה ימים טמאין וששה ימים טהורין, משמשת חמשה ימים, ושוב אינה משמשת לעולם. פי' יום הראשון של ששה ימים טהורין הוא יום שביעי של נדתה, וטובלת לערב ומשמשת כל חמשה ימים הנותרים, ואחרי כן הוקבעה זבה. שבעה ימים טמאים ושבעה ימים טהורין, משמשת רביע ימיה מתוך עשרים ושמנה. פי' שבעה ימים הראשונים הטמאין הן ימי נדה, וטובלת ומשמשת כל שבעה ימים השניים הטהורים. ובשבעת ימים השלישים שהן טמאין הוקבעה זבה וצריכה ז' נקיים. ושבעה ימים הרביעים הטהורים הן ימי ספירת זיבתה, ואסורה לשמש בהן, וכשתראה ביום כ"ט מבערב הרי היא תחילת נדה, נמצאת משמשת רביע ימיה.
שמנה ימים טמאין ושמונה ימים טהורין, משמשת חמשה עשר מתוך ארבעים ושמונה יום. פי' שמונה ימים הראשונים, הז' הם ימי נידות, והשמיני הוא יום זיבה ובעי שימור, ומשמרת יום ראשון של שמונה ימים השניים, שהן כולן טהורין, וטובלת לערב, ותשמש כל הז' הנותרים. והשמונה השלישים שהן טמאין, השנים הראשונים הן ימי זיבה שבהן ישלימו י"ח ימים לראייתה הראשונה, והששה הנותרים הן ימי נידה. ושמנה ימים הרביעיים שהן טהורין, היום הראשון משלים לשבעה ימי נידה, והשבעה הנותרים תשמש, ואע"פ שאותן ב' ימים הראשונין של שמנה השלישים היו ימי זיבה, והיו צריכין יום אחד שימור, היום הראשון של שמנה הרביעיים שמשלים לז' ימי נידה כיון שהוא טהור עולה נמי לספירת יום אחד של ב' ימי הזיבה, דקסבר האי תנא ימי נידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. והשמונה החמישיים שהן טמאין, הד' הראשונים הם ימי זיבה והוקבעה בהן זבה. והשמנה השישיים שהן טהורין, השבעה הראשונים הן שבעת ימי הזיבה, טובלת לערב ומשמשת ביום שמיני הנותר שהוא יום מ"ח לראייתה, וכשתחזור ותראה ליום מ"ט היא תחילת נידה ותחזור למנין שאמרנו.
ומקשה הני ארבסר הוו. ופירש המורה קסבר האי דמותיב, שהאשה הזאת לא תשמש יום מ"ח לפי שהשמנה החמישיים שנעשית בהן זבה, אין בהן אלא ד' מימי הזיבה, וד' האחרונים ימי נידה הן, ומיהו תחילת נדה לא הויא כל זמן שלא ספרה ולא טהרה מזובה, אלא להכי מייתי הך ראייה דד' האחרונים הראויים לנדות, שכשיבואו שמנה טהורין שאחריהן לא יעלו שלשה הראשונים לימי הספירה, לפי שהן השלמת ימי הנדה, וימי נדתה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה. הילכך אין כאן אלא חמשה לספירה, וכשתראה יום מ"ט סתרה, וכן כל שמנה השביעיים עד שישלימו ס"ג ימים לא ישלימו ימי ספירתה. ואינו נראה לי כלל, דכיון דהוקבעה זבה בח' ימים החמישיים, אע"פ שאין בהן אלא ד' ימים הראשונים מימי הזיבה, לעולם לא יכנסו ימי הנידות עד שתספור שבעה נקיים לזיבתה, וכולן ימי זיבה נקראין והילכך השמנה ימים הששיים שהן טהורין הז' הראשונים יעלו לספירת זיבתה, וביום מ"ח תשמש, ולא מותיב אלא מאותם שני ימים הראשונים של שמנה השלישיים שהיו ימי זיבה והיו צריכין יום אחד שימור, והיום הראשון של שמנה הרביעיים אע"פ שהוא טהור, לא יעלה לספירת יום אחד של ב' ימי זיבה, ותשמור גם מחר בעבורם ולא תשמש אלא ששה האחרונים. אמר רב אחא בריה דרב יצחק זאת אומרת ימי נידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. פי' זו היא ספירת זבה קטנה כגון עשירי ואחד עשר, שיש נדה אחריהן. אבל אחר זבה גדולה, לעולם לא תהיה נדה עד [ש]לא ישלימו שבעה ספורין שלה, ואם סתרה ששה ובשביעי ראתה סתרה הכל וצריכה ז' נקיים אחרים, וכן עד לעולם. הילכך לא נמצא לעולם שימי נידתה יעלו לספירת זיבתה. דאיבעיא להו (נ"ד ע"ב) ימי נידתה שאינה רואה בהן מהו שיעלו לה לספירת זיבתה, אמר רב כהנא ת"ש ראתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה, הרי זו ספק לידה ספק זיבה, מביאה קרבן ואינו נאכל, וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה, ש"מ עולין ש"מ.
<h2>דף נד:</h2>
תשעה ימים טמאים ותשעה ימים טהורין משמשת שמנה ימים מתוך שמונה עשר יום. פי' תשעה ימים טמאין תרי מיניהו הן ימי זיבה, ובעו שימור יום אחד, דיום הראשון של תשעה טהורין עולה לה, וטובלת ומותרת כל שמנה ימים הנותרים, וביום י"ט היא תחילת נדה.
עשרה ימים טמאין ועשרה טהורין, ימי שמושה כימי זיבתה. וכן למאה וכן לאלף. פי' העשרה טמאין הוו ז' ימי נידה וג' האחרונים ימי זיבה ובעיא ז' נקיים, ומן העשרה טהורין תספור ז' לזיבתה, ותטבול ותשמש בג' הנותרים, הרי ימי שימוש כימי זיבה, וכן לק' טמאין, ז' ימי נידות וכולהו זיבה, וק' טהורין, ז' מהן לספירה וכולהו לתשמיש. וכן לאלף.
דם הנדה ובשר המת מיטמין לחין ומטמאין יבשים. אבל הזוב והנעי והרוק והשרץ והנבילה ושכבת זרע מיטמין לחין ואין מיטמין יבשין. ואם יכול להישרות ולחזור לכמות שהיו, מיטמין לחין ומיטמאין יבשין. וכמה היא שרייתן, בפושרין מעת לעת. ר' יוסי אומר בשר המת שיבש ואינו יכול לשרות לכמות שהיה טהור.
יכול תהא אבן עושה משכב ומושב כול'. פי' דוקא אבן מנוגעת אינה עושה משכב ומושב, אבל מצורע עושה משכב ומושב, בימי חלוטו, אבל לא בימי ספרו. ועיין מה שכתבתי בפ' קמא דמגלה במהדורא תיניינא. אמר קרא והנושא אותם, אותם מיעוטא הוא. פי' דלא מטמו במשא. ולעיל ריבינן מוהדוה בנדתה שמדוה כמוה מיטמא במשא, אלא לאו ש"מ מאי דממעט ליה לא ממעט ליה אלא מאבן מסמא.
דם הנידה מנ"ל, אמר חזקיה דאמר קרא (ויקרא ט"ו) והדוה בנדתה, מדוה כמותה, מה היא מטמאה אף מדוה נמי מטמא במגע ובמשא. אשכחן לח, יבש מנלן, אמר ר' יצחק דאמר קרא דם יהיה זובה, בהוייתו יהא, אע"פ שיבש. ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרו כדתנן המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומין תטיל למים, אם נימוחו טמאה, מנלן, יהיה ריבויא הוא. אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים, אף מדוה נמי עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים, ת"ל אשר היא יושבת עליו.
<h2>דף נה.</h2>
ובשר המת מנלן, אמר ריש לקיש דאמר קרא או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו, לכל טמאות הפורשות ממנו, פי' לא שנא לח ולא שנא יבש. אבל הזוב והנעי והרוק כולי. פי' נעי הוא הרוק העב שיבוא מגרונו. זוב מנלן, דתניא זובו טמא, לומר על הזוב שהוא טמא. ותניא אחריתי ר' אומר והזב את זובו, מקיש זובו לו, מה הוא לא חלקתה בו בין מגעו למשאו, לטמא אדם ולטמא בגדים, אף זובו לא תחלוק בו בין מגעו למשאו, לטמא אדם ולטמא בגדים.
<h2>דף נה:</h2>
והנעי והרוק מנלן, דתניא וכי ירוק הזב בטהור, יכול אע"פ שלא נגע, דנילף רוק רוק מיבמה, ת"ל בטהור, עד שיגע בטהור. ואין לי אלא רוקו, כיחו וניעו ומימי האף שלו מנין, ת"ל וכי ירוק. ואימא הני מילי במגע אבל במשא לא, מידי דהוה אשרץ, אמר ריש לקיש וכן תנא דבי ר' ישמעאל, אמר קרא בטהור, מה שביד טהור טימאתי לך. פי' זהו בטהור שרקק במה שביד הטהור, טמא הטהור ואע"פ שלא נגע בו, מפני שנשאו. ומימי רגליו, דתניא זובו טמא הוא, וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה.
<h2>דף נו.</h2>
והשרץ. אמר ריש לקיש שרץ שיבש ושלדו קיימת טמא, והתנן מיטמין לחין ואין מטמין יבשין, אמר ר' זירא לא קשיא, הא בכולהו הא במקצתיהו, דתני ר' יצחק בר בסנא ר' שמעון בן יוחאי אומר בהם, יכול בכולן, ת"ל מהם, אי מהם יכול (בכולן) במקצתן, ת"ל בהם, הא כיצד, כאן בלח כאן ביבש. מיטמאין לחין ואין מיטמין יבשין. זוב דכתיב רר בשרו את זובו. ניעו ורוקו, דכתיב וכי ירוק, כעין רקיקה. שרץ, במותם אמר רחמנא כעין מותם. שכבת זרע, בראויה להזריע. אם יכולין להישרות כולי. פי' לא קאי אלא אשרץ ונבלה, אבל רוקו וזובו אם יבשו אין להן תקנה בשרייה ובטלי לגמרי. בעי ר' ירמיה תחלתן וסופן בפושרין או דילמא תחילתן אע"פ שאין סופן. ואסיקנא כתנאי. ר' יוסי אומר בשר המת שיבש ואינו יכול לישרות ולחזור לכמות שהיה, טהור. אמר שמואל טהור מלטמא בכזית אבל מטמא בטומאת רקב, פי' מלא תרוד ממנו מטמא במגע ובמשא ובאהל.
מתני' שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע, עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ, או עד שעת הכיבוד. וכן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם, או עד שעת (הכיבוד) [הכיבוס]. ומטמא בין לח בין יבש, ר' שמעון אומר היבש מטמא למפרע, והלח אינו מטמא אלא עד שיכול להיות לח. (נ"ו ע"ב) תניא אמר ר' מאיר מפני מה אמרו שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ או עד שעת הכיבוד, מפני שחזקת בנות ישראל בודקות מבואותיהן בשעת כיבודיהן, אם לא בדקו הפסידוהו למפרע. פי' מסתמא הוי בדוק בשעת הכיבוד, והיכא דאמרי לא בדקנו הפסידוהו למפרע, שיהו כל הטהורות טמאות אף קודם לכיבודן, עד הראשון. ומפני מה אמרו כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה או עד שעת הכיבוס, מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקותיהן בשעת כיבוסיהן, ואם לא בדקו הפסידוהו למפרע. ומטמא בין לח בין יבש. פי' השרץ והכתם, בין שנמצאו לחין, בין שנמצאו יבשין, מטמין כל טהרות שנעשו במבוי למפרע משעת כיבודן. ר' שמעון אומר, היבש מיטמא למפרע עד שעת כיבוד או כיבוס, דאיכא למימר מיד נפל. אבל הלח אינו מיטמא למפרע, אלא עד שעה שנוכל לומר אם נפל באותו היום עדיין הוא יכול להיות עכשיו לח, אבל עד שעת כיבוד וכיבוס לזמן מרובה לא, דהא לח הוה ואי מההיא שעתא נפל הוה מיתעביד יבש. אמר ר' אלעזר לא שנו אלא שרץ, אבל כתם לח נמי מיטמא למפרע, אימור יבש הוה ומיא נפול עליה, אם איתה דה(י)כי הוה אמרטוטי הוה מימרטט. אבל ת"ק דמטמא בלח חייש למים שליחלחוהו.
<h2>דף נו:</h2>
מתני' כל הכתמים הבאין מרקם טהורין, ר' יהודה מטמא (מטמא) מפני שהן גוים וטועין. והבאין מבין הגוים טהורין, מבין ישראל ומבין הכותים, ר' מאיר מטמא, וחכמים מטהרין מפני שלא נחשדו על כתמיהן. פי' כל הכתמין הבאים מרקם טהורין, מפני שהן גוים ודמן טהור, ואם הטבילו הבגד והזו עליו לטהרו מטומאת הגוים, אע"פ שהכתם עליו ונגע בטהרות, לא טימאן, שדם הנכרית טהור מן התורה. ואע"ג דאמרן לעיל בפ' בנות כותים (ל"ד ע"א) שדם נכרית מטמא לח ולא יבש, כרוקה וכמימי רגליה, ההיא טומאה היא מדרבנן, ודוקא לח מטמא ולא יבש, והכתם כבר הוא יבש. ואפי' אם תמצי לומר שהיה לח, טהור, טומאת כתמין היא מדרבנן, ודוקא בישראל שדמן טמא מן התורה, גזרו רבנן טומאת כתמין, אבל בדם נכרית דהוי מדרבנן, לא גזרו טומאת כתמים. ור' יהודה מטמא מפני שהן גרים, ודמן טמא. וטועין, שאין מצניעין כתמיהן. מבין ישראל ומבין הכותים, ר' מאיר מטמא, וחכמים מטהרין, מפני שלא נחשדו על כתמיהן. ומקשה אי דישראל מטהרי דמאן (כותים) מטמאי. ומסיק, חסורי מיחסרא והכי קתני, מבין הכותים דברי הכל טמאין, דכותים גירי אמת הן. הנמצאים בערי ישראל במקום גלוי טהורין, שלא נחשדו על כתמיהן, ואצנועי מצנעי להו. והנמצאין בערי הכותים, ר' מאיר מטמא, דנחשדו על כתמיהן, וחכמים מטהרין, שלא נחשדו על כתמיהן, אלא מטהרין אותם. אבל הבאים מבין הכותים שאין במקום גלוי הנהו ודאי הן טמאין.
מתני' כל הכתמים הנמצאים בכל מקום טהורין, חוץ מן הנמצאים בחדרים ובסביבות בית הטמאות. בית הטמאות של כותים מטמא באהל, מפני שקוברין שם את הנפלים. ר' יהודה אומר לא היו קוברין אלא משליכין והחיה גוררתן. נאמנין לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו, ונאמנין על הבהמה אם ביכרה ואם לאו, ונאמנין על ציון הקברות. אבל [אין] נאמנין על הסככות, ולא על הפרעות, ולא על בית הפרס. זה הכלל, כל דבר שחשודין בו אין נאמנין עליו. פי' כל הכתמים הנמצאים בכל מקום טהורין, שלא נחשדו ישראל על כתמיהן. חוץ מן הנמצאין בחדרים, שהנשים משתמשות בהן בשעת נידותן. ובסביבות בית הטמאות, שמשליכין שם דמי נידה וזבה ונבלות. בית הטמאות של כותים מטמא באוהל, מפני שהן רגילין לקבור שם את הנפלים. ר' יהודה אומר לא היו קוברין אלא משליכין, והילכך אינו מטמא באהל מפני שחיה גוררתן.
<h2>דף נז.</h2>
מאי דרוש, לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל (דברים י"ט), פי' ומוקמינן ליה בספרי במוכר קברי אבותיו, כל שיש לו נחלה יש לו גבול וכל שאין לו נחלה אין לו גבול. ונאמנין לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו, דטומאת מת היא מדאוריתא, וכל דאוריתא מהימני. והא לית להו ולפני עור לא תתן מכשול, דלא דרשי ליה במחטיא את חברו אלא כמשמעותו, ולא איכפת להו אם ישראל חוטאין על פיהן. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, בכהן עומד שם. ודילמא כהן טמא הוא, דנקיט תרומה בידיה. ודילמא תרומה טמאה היא, דקא אכיל מינה. אי הכי מאי למימרא, מהו דתימא לא בקיעי ביצירה, קמ"ל. פי' כי קברי נפל לא ידעי דהוא בן ארבעים, וסברי מיא בעלמא הוא ואינו מטמא.
ונאמנין על הבהמה אם ביכרה ואם לא ביכרה. והא לית להו ולפני עור לא תתן מכשול, אמר ר' חייה אמר ר' יוחנן בגוזזו ועובד בו. אי הכי מאי למימרא, מהו דתימא לא בקיעי בטינוף, קמ"ל. פי' טינוף בבהמה דקה פוטר את הבהמה מן הבכורה, ובבכורות (כ"א ע"ב) מפרש מהו טינוף שמבעבעת ומוציאה דם דרך הרחם, וזהו הולד שנימוח ויוצא, הילכך הבא אחריו אינו בכור, והני כותים לא בקיעי בטינוף, וזימנין דלאו טינוף הוא ואמרי טינוף הוא ופוטרין הבא אחריו, קמ"ל.
ונאמנין על ציון הקברות, לציין וסומכין עליהן ועבדינן טהרות היכא דלא ציינו. ואע"ג דמדרבנן הוא, כיון דכתיבא מיזהר זהירי בה, דכתוב (יחזקאל ל"ט) וראה עצם ובנה אצלו ציון.
אבל אין נאמנין לא על הסככות ולא על הפרעות ולא על בית הפרס. סככות, אילן המיסך על הארץ. פרצות, אבנים שפורצות ויוצאות מן הגדר. פי' אילן המיסך על הארץ והוא סמוך לדרך בית הקברות, ואוקמיה רבנן בספק טומאה, דזימנין דמיתרמי בין השמשות וקברי התם ואם הענפים מובדלין שאין האהל שלם, וידוע ודאי שיש קבר תחת אחד מן האהלות ואין ידוע איזהו, והכותי מעיד על האחד דהוא טהור, אינו נאמן, לפי שאינו חש על הספק ותולה את הטומאה באחד. וכן אבנים שבולטות על הגדר ואוקמונהו רבנן בספק טומאה, מפני שקברו תחת אחד מהן ואין יודעין תחת איזו היא, ובא כותי והעיד על מקצתן שהן טהורות, אינו נאמן, משום דלספיקא לא חייש. בית הפרס הוא שדה שנחרש בה קבר, ותנן החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס, ועד כמה הוא עושה, מלא המענה, מאה אמה, בית ארבעת סאין. פי' פרס לשון שבירה, שהמחרישה שיברה העצמות ופיזרתן מאה אמה רחוק מן הקבר, וכל מאה על מאה רחוק מן הקבר אנו מחזיקין בבית הפרס, שמא ידרוך על עצם כשעורה ומטמא במגע ובמשא. ואם בא כותי ואמר לנו קים לי שאין זה בית הפרס, אינו נאמן, שכיון שטומאת בית הפרס אינה מדאוריתא, אלא מדרבנן, לא מהימני. דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך, פי' וסומך על הניפוח, שאילו היה עצם כשעורה היה מתגלה. ורב יהודא בר אמי משמיה דרב יהודה אמר בית הפרס שנידש טהור, אלמא אין טומאתו אלא מדרבנן, ומשום הכי מקילינן עילויה.
זה הכלל דבר שחשודין בו אין נאמנין עליו. זה הכלל לאיתויי מאי, לאיתויי תחומין ויין נסך, שאין נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, משום דתחומין דרבנן. ויין נסך, אין כותי מקפיד על מגע גוי. גרסי' בירושלמי בפ' בתרא דע"ז (ה"ד) כותאי דקיסרין בעון קומי דר' אבהו, אבותיכם היו מסתפקין משל אבותינו ואתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו, אמר להן אבותיכם לא קילקלו במעשיהן ואתם קילקלתם במעשיכם, דתנינן (מקואות פ"ח מ"א) ארץ ישראל טהורה ומקוותיה טהורין, ארץ הכותים טהורה ומקוותיה ומדורותיה ושביליה טהורין. שביליה טהורין חזקה אין בוררין להן שביל אלא מתוך טהרה.
<h2>דף נז:</h2>
הרואה כתם על בשרה, כנגד בית התורפה טמאה, שלא כנגד בית התורפה טהורה. על עקיבה ועל ראש גודלה, טמאה. על שוקה ועל פרסותיה, מבפנים טמאה, מבחוץ ומן הצדדין [מיכן] ומיכן טהורה. ראת על חלוקה, מן החגור ולמטה טמאה, מן החגור ולמעלה טהורה. ראת על בית יד של חלוק, אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה, ואם לאו טהורה. היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, כל מקום שימצא בו דם טמאה. וכן בפוליון. פי' בית התורפה, אותו מקום, משום דאיכא למימר כי נפק דם מאותו מקום נפל להתם. על עקיבה ועל ראש גודלה טמאה, שהן מכוונין כנגד בית התורפה. על שוקה ועל פרסותיה מבפנים, בין שני השוקים, טמאה. מבחוץ, והוא צד הרואה האויר. ועל הצדדין מיכן ומיכן, הן אחורי השוקיים כל גובהן עד העקב, ולפניו כל גובהן עד הרגל. מן החגור ולמטה, כנגד בית התורפה הוא. אם מגיע כנגד בית התורפה, כגון שנמצא בראש בית ידה. שלא כנגד בית התורפה, שנמצא סמוך לכתיפה. מפני שהוא חוזר, פעמים שראש החלוק נהפך כלפי פניה שלמטה. וכן בפיליון. מעפורת שמתכסה בו.
<h2>דף נח.</h2>
על עקיבה ועל ראש גודלה טמאה. בשלמא עקיבה עביד דנגע באותו מקום, אלא ראש גודלה מאי טעמא, ומהדר בהדי דפסעה עביד דמיתרמי. פי' בודאי כשעומדת אין ראש גודלה מכוון כנגד אותו מקום, אבל כשפוסעת והולכת מיתרמי ראש גודלה כנגד אותו מקום, ויש לחוש שמא מאותו מקום נטף הדם עליו.
<h2>דף נח:</h2>
מתני' ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות, שחטה בהמה חיה ועוף, ונתעסקה בכתמין, או שישבה בצד העסוקין בהן, או שהרגה מאכולת, הרי זו תולה בה. ועד כמה היא תולה, ר' חנניה בן אנטיגנס אומר עד כגריס של פול, ואפי' לא הרגה. ותולה בבנה ובבעלה אם יש בהן מכה והיא יכולה להיגלע ולהוציא דם, הרי זו תולה בה. מעשה באשה אחת שבאת לפני ר' עקיבא אמרה לו ראיתי כתם, אמר לה בתי שמא מכה היתה ביך, אמרה לו הין וחית, אמר לה ושמא יכולה להיגלע ולהוציא דם, אמרה לו הין, וטיהרה ר' עקיבה. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה, אמר להן מה הדבר קשה בעיניכם, שלא אמרו חכמים דבר זה להחמיר אלא להקל, שנ' (ויקרא ט"ו) ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, ולא כתם. עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, אם עגול טהור, ואם משוך טמא, דברי ר' אלעזר בי"ר צדוק. פי' היכא דנמצא כתם במקום הראוי לטמאה, אם היא יכולה לתלות ולומר שמשם בא ולא מגופה, תולה בו והיא טהורה. תנינה להא דת"ר מעשה ותלה ר' מאיר בקילור, ורבי בשרף של שקמה. פי' קילור שמשימין על העין והוא אדום, וכן שרף שקמה הוא אדום, ומפני שנתעסקה בשרף תלה הכתם בו. שחטה בהמה חיה ועוף, פי' מפרש היאך תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות, שאם שחטה בהמה חיה ועוף, או שנתעסקה בכתמין דהיינו מיני צבעונין. או אם ישבה בצד העסוקין בהן, ויש לומר משם ניתז על בגדיה. או אם הרגה מאכולת, הרי זו תולה, בדם מאכולת. ר' חנניה בן אנטיגנס אומר עד כגריס, אבל טפי מהכי אין דם מאכולת גדול כך. ובהכי מיהת תליא ואע"פ שלא הרגה, ר' חנניה פליג אדרבנן דאמרי דוקא אם הרגה מאכולת.
והיא יכולה להיגלע. פי' אע"פ שיבשה המכה, אם ראויה להתלחלח ולהוציא דם תולה בה.
או שהרגה מאכולת. הרגה אין לא הרגה לא, מתני' מני רשב"ג היא, דתניא הרגה תולה לא הרגה אינה תולה, דברי רשב"ג, וחכמים אומרים בין כך ובין כך תולה. פי' רשב"ג סבר דוקא אם הרגה מאכולת תולה בה, אבל אם לא הרגה, אפי' היה הכתם כחרדל אינה תולה והיא טמאה. וחכמים אומרים בין הרגה בין לא הרגה היא תולה במאכולת, ואפילו ביותר מכגריס, שלא נתנו שיעור לדבריהם. אמר רשב"ג לדברי אין קץ ולדברי חבריי אין סוף. פי' לדברי שאני מחמיר בשלא הרגה אפי' בפחות מכגריס, אין קץ, לחומרא. ולדברי חבריי, שמקילין ואמרים בין הרגה בין לא הרגה תולה, ולא נתנו שיעור לדבריהן, אין (זו) [סוף] לקולא זו. לדבריי אין קץ, שאין לך אשה שטהורה לבעלה, שאין לך כל מטה ומטה שאין בה טיפי דם מאכולת. ולדבריהן אין סוף, שאין לך אשה שטמאה לבעלה, שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דמים. פי' שהן דם נידות, והן תולות בדם מאכולת. אבל נראין דברי ר' חנניה בין אנטיגנס מדבריי ומדבריהן, שהוא אומר עד כמה היא תולה, עד כגריס של פול, ואפי' לא הרגה, וכדבריו אנו מודים. פי' אבל יותר מגריס, אפי' הרגה מאכולת אין תולין בה, שאין דם מאכולת גדול כך. ורבנן, דאמרי תולה. עד כמה, פי' וכי איפשר לתלות כתם גדול בדם מאכולת. אמר רב נחמן תולה בפישפש עד כתורמוס, פי' כתם רחב כתורמוס יכולה לתלות, ולא במאכולת אלא בפשפש, דשמא פישפש הרגה שכתמו גדול.
עד כגריס של פול. אמר רב הונא פחות מגריס תולה, כגריס אינה תולה. ורב חסדא אמר אפי' כגריס תולה, ביותר מכגריס אינה תולה. לימא בעד ועד בכלל קמיפלגי, דרב הונא סבר עד ולא עד בכלל, ורב חסדא סבר עד ועד בכלל. אמר לך רב הונא איכא עד ועד בכלל, ואיכא עד ולא עד בכלל, והכא לחומרא, פי' כדאמרי' באלו טרפות (נ"ה ע"א) דבכל עד ועד אזלינן לחומרא, אי עד ועד חומרא הוא אזלינן בתריה, ואי עד ולא עד בכלל חומרא הוא אזלינן בתריה. והכא כר' אבהו, דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר, חוץ מגריס של כתמין להקל, פי' משום דכתמין דרבנן.
<h2>דף נט.</h2>
שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. והתניא לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר, אמר רבינא לא להקל על דברי תורה, אלא להחמיר על דברי תורה, דכתמין עצמן דרבנן. פי' הבריתא מפרשת למשנה למה אמרו חכמים להקל בכתמין שכל קילותן חומרא היא על דברי תורה, שכל כתמים אין טומאתן מן התורה אלא מדברי סופרים.
עד שהוא נתון תחת הכר, פ' סדין שהיא מקנחת בו. אם עגול טהור, שאין זה דרך בדיקה, שדרך קינוח להיות משוך. איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דר' אלעזר בי"ר צדוק או לא פליגי. ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אלעזר ב"ר צדוק, הלכה מכלל דפליגי, ש"מ.
<h2>דף נט:</h2>
האשה שהיא עושה צרכיה וראת דם, ר' מאיר אומר אם עומדת טמאה, ואם יושבת טהורה. ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה. (ר') איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים, ר' יוסי מטהר, ור' שמעון מטמא, שאין דרך האיש להוציא דם, אלא חזקת דמים מן האשה. פי' האשה שהיא משתנת וראת דם בתוך השתן שהשתינה לתוך הספל, ולא ידענן מהיכן בא דם זה, אם מן המקור והיא טמאה, או שמא מכה יש לה במקום מי רגלים ומשם בא והיא טהורה. ר' מאיר אומר אם השתינה מעומד טמאה, דאיידי דדחיק לה עלמא והשתינה מעומד, ולא יכלה לעצור יותר, הדור מי רגלים למקור ואייתו דם. ואם השתינה מיושב בלי דוחק טהורה, דודאי מכה יש לה במקום מי רגלים. שאין דרך דם נידה לצאת ממקום מי רגלים. ור' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה, דס"ל האי לא חיישינן. אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה כר' יוסי. איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים, ר' יוסי מטהר, פי' דהא אפי' באשה גרידתא, דליכא אלא חד ספיקא, מטהר, כל שכן באיש ואשה דאיכא תרי ספיקי. ור' שמעון מטמא, שחזקה דם זה לא בא אלא מן האשה.
איבעיא להו איש ואשה עומדין מהו, מי אמרינן כי אמר ר' מאיר בחד ספיקא, בתרי ספיקי לא, או דילמא לא שנא. אמר ריש לקיש [היא] היא, מדלא תני' ר' מאיר ור' יוסי מטהרין. ור' יוחנן אמר, כי אמר ר' מאיר בחד ספיקא, אבל בספק ספיקא מודה. אי הכי ליתני ר' מאיר ור' יוסי מטהרין, הכי נמי, ואיידי דסליק מר' יוסי פתח נמי בר' יוסי. ור' יוסי השתא בחד ספיקא מטהר, בתרי ספיקי מיבעיא. מהו דתימא הני מילי דיעבד, אבל לכתחילה לא, קמ"ל. פי' דיעבד כגון שנתעסקה בטהרות, אבל לכתחילה נימא לה אל תתעסקי, קמ"ל, ממשנה יתירה דלא איצטריך, דאפי' לכתחלה קאמר. תניא כותיה דר' יוחנן, איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים, ר' מאיר ור' יוסי מטהרין ור' שמעון מטמא. איבעיא להו אשה יושבת מה לי אמר ר' שמעון, כי אמר ר' שמעון בעומדת דדחיק לה עלמא, פי' ואע"ג דאיכא איש בהדה, חזקת דמים מן האשה. אבל יושבת דלא דחיק לה עלמא לא, או דילמא לא שנא. ת"ש יושבת תולה, עומדת אינה תולה, דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר בין כך ובין כך תולה (אינה). איבעיא להו, איש ואשה יושבין מה לי אמר ר' שמעון, כי קאמר ר' שמעון עומדין (עומדין) דדחיק להו עלמא, ויושבת דחד ספיקא, אבל בספק ספיקא לא אמר, או דילמא לא שנא. ת"ש מדתני חזקת דמים מן האשה, לא שנא עומדין ולא שנא יושבין. פי' דלא מספק ר' שמעון באיש כלל, וכי היכי דמטמא באשה יושבת מטמא נמי באיש ואשה.
מתני' השאילה חלוקה לנכרית או לנדה, הרי זו תולה בה. שלש נשים שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד, ונמצא עליו דם כולן טמאות. ישבו על הספסל של אבן או על האצטבה שבמרחץ, ר' נחמיה מטהר, שהיה ר' נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. פי' השאילה חלוקה לנכרית או לנדה, ואחר כך לבשתו היא ומצאה (על) [עליה] כתם. הרי זו תולה בה, וטהורה. דכיון דנדה מוחזקת רואה היא, ונכרית כיון דלא בדקה נפשה מחזקינן ליה בה, אבל בישראל שתיהן טמאות, כדלקמן.
<h2>דף ס.</h2>
אמר רב בנכרית דרואה, פי' שכבר היא גדולה וקים לן דראת כבר. ממאי, דומיא דנדה, מה נדה דחזיא אף נכרית דחזיא. תניא נמי הכי תולה בנכרית, והוא דרואה. ר' מאיר אומר ראויה לראות אע"פ שאינה רואה. פי' משהגיעו ימי הנעורים. שלש נשים שלבשו חלוק אחד, פי' כיון שכולן שוות אין לנו כח לתלות באחת מהן יותר מחברותיה, הילכך כולן טמאות.
<h2>דף ס:</h2>
ישבו להן על הספסל של אבן כולי. פי' דוקא ספסל של עץ דחזי למדרס מקבל כתמים, אבל של אבן דלא חזי למדרס, לא מקבל טומאת כתמים. אמר רב מתנה, מאי טעמא דר' נחמיה, דכתיב (ישעיה ג') ונקתה לארץ תשב, כיון שישבה לארץ נקתה. אמר רב הונא אמר ר' חנינה מטהר היה ר' נחמיה אפי' באחורי כלי חרש. פשיטא, מהו דתימא ניגזור גבו אטו תוכו, קמ"ל. אמר אביי, מטהר היה ר' נחמיה במטלניות שאין בהן שלש על ג', דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים. דרש חייה בר רב משמיה דרב הלכה כר' נחמיה.
מתני' שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן, כולן טמאות. בדקה אחת מהן ומצאה טמא, היא טמאה והשתים טהורות. ותולות זו בזו. ואם אינן ראויות לראות, רואין אותן כאילו הן רואות. ת"ר כיצד תולות זו בזו, עוברה בשאינה עוברה, תולה בשאינה עוברה. פי' מפני שהמעוברת דמיה מסולקין. מניקה ושאינה מיניקה, תולה בשאינה מיניקה. זקינה ושאינה זקינה, תולה בשאינה זקינה. בתולה ושאינה בתולה, תולה בשאינה בתולה. שתיהן עוברות, שתיהן מניקות, שתיהן זקינות, שתיהן בתולות. זו היא ששנינו אם לא ראויות לראות רואין אותן כאילו הן ראויות לראות, פי' וכיון שאין לתלות בזו יותר מבזו מספיקא כולן טמאות.
<h2>דף סא.</h2>
מתני' שלש נשים ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת האמצעית, כולן טמאות. תחת הפנימית, שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה. תחת החיצונה, שתי החיצונות טמאות והפנימית טהורה. אימתי, בזמן שעלו דרך מרגלות המטה, אבל אם עלו שלשתם דרך עליה, כולן טמאות. בדקה אחת מהן ומצאה טהור, היא טהורה והשתים טמאות. בדקו שתים ומצאו טהור, הן טהורות והשלישית טמאה. שלשתן ומצאו טהור, כולן טמאות. למה זה דומה, לגל טמא שנתערב בשני גלין טהורין, בדקו אחד מהן ומצאו טהור, הוא טהור והשנים טמאים. בדקו השנים ומצאו טהור, הן טהורין והשלישי טמא. שלשתן ומצאו טהור, כולן טמאין, דברי ר' מאיר, שהיה ר' מאיר אומר כל דבר שהוא בחזקת טמא לעולם הוא בטומאתו עד שתיודע לך טומאתו, וחכמים אומרים בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה. מאי שנא רישא דלא מפליג, ומאי שנא סיפא דמפליג. אמר ר' אמי במשולבות. פי' תכופות ודבוקות יחד, הילכך אפי' נמצא תחת הפנימית, איכא לספוקי בחיצונה נמי. ואם עלו שלשתן דרך עליה כולן טמאות. פי' שהיו דורכות ועוברות על החיצונה, כולן טמאות ואפי' פנימית, שמא כשעברה דרך שם נפל ממנה. למה לי למיתני למה הדבר דומה, הכי קאמר ר' מאיר לרבנן, מאי שנא בדם דלא פלגיתו, ומאי שנא בגל דפליגיתו. ורבנן, בשלמא התם אימור עורב נטלה אלא הכא האי דם מהיכא אתא. תניא ר' מאיר אומר מעשה בשקמה של כפר סבא שהיו מחזיקין בה טמאה ובדקו ולא מצאו, לימים נשבה הרוח ועקרתה ונמצא גולגלת של מת בעיקרה. אמרו לו משם ראיה, אני אומר שלא בדק כל צרכו.
<h2>דף סא:</h2>
ת"ר בגד שאבד בו כלאים, הרי זה לא ימכרנו לגוי, פי' שמא יחזור וימכרנו לישראל. ולא יעשנו מרדעת לחמור, פי' שמא ימלך ויטלנו על בגדו. אבל עושה אותו תכריכין למת. אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא, פי' שהצדיקים יחיו בלבושיהן. אמר ליה אביי והאמר ר' אמי לא שנו אלא לסופדו, אבל לקוברו אסור. הא איתמר אמר ר' יוחנן אפי' לקוברו. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, מאי דכתיב (תהלים פ"ח) במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא, בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר, מאי טעמא, עמרא וכיתנא לא סליק להו ציבעא בהדי הדדי, וכיון דלא ידיע אימור מינתר נתרי.
אמר רב אחא בר יוסף משמיה דמר זוטרא האי מאן דאבד ליה חוטא דכיתנא בגלימיה, ונתקיה ולא ידע אי אינתיק אי לא אינתיק, שפיר דמי. מאי טעמא, מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא, עד שיהא שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו ביה, והאי כיון דנתקיה נתיקיה. מתקיף לה רב אשי ואימר או שוע או טווי או נוז. והילכת' כמר זוטרא מדאפקינהו בחד לישנא. פי' שוע טווי ונוז, שיהו שועין הפשתן והצמר, זה לעצמו וזה לעצמו, לאפוקי שאם טווה צמר ופשתן שאינן שועין ועשה מהן בגד, שאינן אסורין. וטווי זה לעצמו וזה לעצמו, לאפוקי הלבדים שהן שועין ואינן טוויין, שאין איסורן מן התורה אלא מדרבנן. ונוז הוא שזור, כאשר פירש רבינו תם, שיהו שזורין חוטי פשתן לעצמן וחוטי צמר לעצמן, ויחדיו הוא שמחברן או על ידי אריגה או על ידי תפירה (או על ידי תפירה). וזהו שהתיר הבורא כלאים בציצית, להטיל תכלת בסדין, והציצית הוא חציו לבן וחציו תכלת, כדנפקא לן מהכנף מין כנף, דהיינו שני חוטין פשתן ושני חוטין תכלת שהוא צמר והן שזורין ומחברן יחד על ידי הקשירה ומטילן בכנף הסדין. והאי חוטא דכיתנא דהכא הוא טווי ואינו שזור, ומשום הכי לא תני כלאים דאורייתא.
<h2>דף סב.</h2>
מתני' שבעה סממנין מעבירין על הכתם, רוק תפל ומי גריסין ומי רגלים נתר ובורית קימוניא ואשלג. הטבילו ועשה על גביו טהרות, העביר עליו שבעה סממנין ולא עבר הרי זה צבע, הטהרות טהורות ואינו צריך להטביל. עבר או שדיהה, הרי זה כתם, הטהרות טמאות וצריך להטביל. איזהו רוק תפל, כל שלא טעם כלום. מי גריסין, מי לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש. מי רגלים, שהחמיצו. וצריך לכסכס שלש פעמים על כל סם וסם. העבירן שלא כסדרן או שהעביר שבעתן בבת אחת לא עשה כלום. פי' שבעה סממנין מעבירין על הכתם, לבודקו אם הוא דם או צבע, שאין הדם יכול לעמוד בפני שבעה סממנין הללו. רוק תפל, בלא טעם, שלא טעם כלום כל אותו היום, והינו תפל בלא טעם. הטבילו קודם שהעבירם עליו הרי זה צבע, דאי הוה דם הוה עבר. או שדיהה, נשתנה ממראיתו. לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש, פי' שנחלק האוכל מן הקליפה, לועסה לגריסת הפול ומעבירה על הכתם. לכסכס, לשפשף. ג' פעמים, בין שתי ידיו כדרך כיבוס בגד שכופל צדיו על צדיו ומשפשף ומוליך ומביא. כסדרן, כסדר השנויין כאן. נתר, תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנטיפטרית. בורית, אמר רב יהודה זה אהל. קימוניא, אמר רב יהודא שלוף דוץ. פי' כך היה שמו בלשון בבל. אשלג, אמר שמואל שאלתינהו לנחותי ימא ואמרו לי אשלגא שמיה, ואשתכח בנוקבא דמרגניתא ומפקי לה ברמצא דפרזלא. הטבילו ועשה על גביו טהורות. פי' האי הטבילו משום סיפא נקטיה, דתני עבר או שדיהה הרי זה כתם, דכיון דאיגלאי מילתא דהוה דם אע"פ שהטבילו אינו כלום, שבעוד שהדם עליו הוא מטמא וכל הטהרות שנגעו בו הן טמאות וצריך להטבילו פעם שניה לאחר שעבר הכתם. אבל בשלא עבר דאיגלאי מילתא דהוה צבע, אע"פ שלא הטבילו הוא טהור, דמה טבילה הוא צריך כיון שהוא צבע.
<h2>דף סג.</h2>
איזהו רוק תפל, תנא כל שלא טעם כלום מבערב, פי' לאחר שאכל מבערב לא טעם כלום עד הבקר, לאפוקי היכא שהשכים ואכל. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן איזהו רוק תפל, כל שעבר עליו חצות לילה בשינה. תנא השכים ושנה פרקו אין זה רוק תפל. לעיסת גריסין של פול, מתני' מני דלא כר' יהודה, דתניא ר' יהודה אומר מי גריסין מי גריס קדרה רותחת עובר שיתן לתוכה מלח. מי רגלים, מי רגלים שהחמיצו. תנא כמה חימוצן שלשה ימים. וצריך לכסכס שלשה פעמים. בעי ר' ירמיה אמטויי ואיתויי חד, או דילמא אמטויי חד ואיתויי תרי, תיקו. העבירן שלא כסידרן לא עשה כלום, וצריך לחזור ולהעבירן כסדרן, שאם הקדים נתר ובורית קימוניא ואשלג לרוק תפל ומי גריסין ומי רגלים עוד יחזיר ויעביר נתר ובורית כולי פעם שנית לאחר רוק תפל, ואלה שהעביר בפעם השניה עלו לו ומה שהעביר בפעם ראשונה לא עלו לו.
מתני' כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. אילו הן הווסתות, מפהקת מעטשת וחוששת בפי כריסה ושיפולי מיעיה ושופעת וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כיוצא בהן, כל שתקבע לה שלשה פעמים הרי זה וסת. תנינה חדא זימנא כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה, התם בווסתות דיומי הכא בווסתות דגופה. פי' וסתות דיומי, כגון שהיתה למודה לראות מט"ו ימים לט"ו ימים או מכ' לכ' מל' לל' והגיע יום וראת דיה שעתה ולא מטמאה למפרע, דאורח בזמנו בא. והכא מיירי בווסתות דגופה, ואע"פ שלא הגיע יום וסתה, שאם הורגלה לראות על ידי ווסתות הללו וראת על ידי אילו הוסתות אינה מטמאה מעת [לעת], שהרי בלא הסימנין הללו אינה רואה. וחוששת פי כריסה, זהו טיבורה. ושיפולי מיעיה, בית הרחם. ושופעת. והא קא שפעא ואזלה, פי' כל הני ווסתות הן סימן לדם שעתיד לבוא, אבל כששופעת ורואה מה סימן צריך כיון שהיא כבר רואה. אמר רב עולא בריה דרב עילאי (ס"ג ע"ב) בשופעת דם טמא מתוך דם טהור, פי' רגילה לראות דם טהור תחילה כגון ירוק וכיוצא בו ואחר כך דם טמא, וזהו וסת דכל שעה שתראה דם טמא אחר דם טהור דיה שעתה ולא מטמינן לה למפרע. וכמין צמרמורות אוחזין אותה, לשון חמימות הוא, כמו אשתא צמירתא, או יש לפרש כמין בהלות. וכן כיוצא בהן, לאיתויי ראשה כבד עליה ואבריה כבדין עליה, ורותת גופה. כל שתקבע לה שלשה פעמים הרי זה ווסת, שאם הוקבעה לראות שלשה פעמים על ידי אחד מהסימנין הללו הרי זה ווסת לטהר הטהרות שנגעה בהן למפרע מעת לעת.
<h2>דף סג:</h2>
מתני' היתה למודה להיות רואה בתחלת הווסת, כל הטהרות שעשת בתוך ווסת טמאות. בסוף הווסת, כל הטהרות שעשת בתוך הווסת טהורות. ר' יוסי אומר ימים ושעות ווסתות, היתה למודה לראות עם הנץ החמה, אינו אסור אלא עם הנץ החמה. ר' יהודה אומר כל היום שלה. פי' אם היה מושך עת פיהוקה או עיטושה כשלש שעות, והיתה למודה להיות רואה בתחילת הווסת, דהיינו בתחילת שלש שעות. כל הטהרות שעשת בתוך הווסת טמאות, דהיינו תוך כל אותן שלש שעות, שיש לומר מתחלת הוסת ראתה כלמודה. ואם היתה למודה להיות רואה בסוף אותן שלש שעות, כל הטהרות שעשת בתוך אותן שלש שעות טהורות, ולא מספקינן לכל הוסת בחזקת טומאה. ר' יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות, פי' כמו שהסימנין הללו שבגופה קובעין לה וסת, כך הימים קובעים לה וסת, וגם השעות שבימים, שאם קבעה לה וסת בשעה פל' ביום, אינה אסורה אלא באותה שעה ולא כל היום. היתה למודה לראות בסוף הלילה סמוך להנץ החמה, אינה אסורה, לשמש עם בעלה. אלא סמוך להנץ החמה, שהיא שעת וסתה, אבל כל הלילה קודם הנץ החמה וכל היום שלאחר הנץ אם לא ראת עם הנץ היא מותרת, ואינה אסורה אלא עם הנץ בלבד. ר' יהודה אומר כל היום שלה, ומותרת לשמש ביום, כיון שלא ראת עם הנץ וגם הוסת לא היה אלא בסוף הלילה. אבל כל הלילה אסורה לשמש עם בעלה, דכיון דוסתה בסוף הלילה, כל הלילה אסורה, דקסבר ר' יהודה כל העונה היא אסורה, ואע"פ שלא היתה למודה לראות אלא בסוף העונה, והעונה או יום או לילה. וכן נמי אם היתה רגילה לראות ביום או בתחילתו או בסופו, כל היום הוא אסור, והלילה מותר, דלית ליה לר' יהודה שעות וסתות אלא ימים.
תניא כיצד אמר ר' יוסי ימים ושעות וסתות, היתה למודה להיות רואה מיום כ' ליום כ' בשש שעות, פי' בשעה שישית, הגיע יום עשרים ולא ראת אסורה לשמש כל שש שעות, דברי ר' יהודה, ור' יוסי מתיר עד שש שעות, וחוששת לשש. פי' ר' יוסי סבר שעות וסתות, ודוקא שעה שישית שהיתה למודה להיות רואה היא אסורה, אבל כל חמש שעות ראשונות היא מותרת. ור' [יהודה] לית ליה שעות וסתות אלא היום הוי וסת, וכיון שהגיע יום הוסת, כל היום היא אסורה לשמש מן הבקר, שמא תקדים ותראה. עברו שש שעות ולא ראת, אסורה לשמש כל היום כולו, דברי ר' יהודה. פי' דקסבר ר' יהודה כל יום הוסת אסורה לשמש, ואע"פ שעברה השעה שהיתה למודה להיות רואה בה, שמא תראה בסוף היום. ור' יוסי מתיר מן המנחה ולמעלה, פי' משעה שהשלימו שש שעות מכי ינטו צללי ערב, דקסבר השעה קובעת וסת והיא אסורה, ולא כל היום. אמר רבא הלכה כר' יהודה, פי' דאסר כל היום או כל הלילה שהיא למודה לראות בו. ומי אמר רבא הכי, והתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם (ויקרא ט"ו), אמר ר' יאשיה מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה אמר רבא עונה. מאי לאו עונה אחריתי, פי' שאם רגילה לראות ביום פורש ממנה לילה אחת קודם, ואם רגילה לראות בלילה פורש ממנה יום אחד קודם, והיכי פסיק הלכה כר' יהודה שלא היה אוסרה אלא אותה עונה. ומהדר לא, אותה עונה, פי' שלא אסר רבא אלא אותה עונה שרגילה לראות בה או יום או לילה.
מתני' היתה למודה לראות יום חמשה עשר, ושינת ליום עשרים, זה וזה אסורין. שינת פעמיים ליום כ', זה וזה אסורה. שינת ג' פעמים ליום כ', הותר יום ט"ו, וקבעה לה יום כ'. שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענה ג' פעמים, ואינה מטהרת מן הוסת עד שתיעקר ממנה ג' פעמים. נשים בבתולים כגפנים, יש גפן שיינה אדום, ויש גפן שיינה שחור, יש גפן שיינה מרובה, ויש גפן שיינה מועט. ר' יהודה אומר כל גפן יש בה יין, ושאין בה יין הרי זו דורקטי. פי' אם כבר קבעה לה וסת היום חמשה עשר, ושינת פעם אחת וראת ביום כ'. זה וזה אסורין, כשיגיעו עוד ט"ו בחודש וכ' בחודש, זה וזה אסורין, ט"ו בחודש שהוא וסת קבוע, ולא יטהר כי אם בשינוי ג' פעמים לכ' בחודש, דיש לחוש שמא תחזור ותראה. וכן אם שינת פעמים ליום כ', אכתי זה וזה אסורין. אבל שינה ג' פעמים ליום כ', אז הותר יום ט"ו, ולא אמרינן אורח בזמנו בא, שכבר נעקר אותו הזמן, ומותרת לשמש עם בעלה, וקבעה לה יום כ', ואם ראתה בו אמרינן דיה שעתה ולא תטמא למפרע עד מעת לעת. (ס"ד ע"א) שאין האשה קובעת לה וסת, להיות דיה שעתה, עד שתקבענה ג' פעמים. ואינה מטהרת מן הוסת, להיות משמשת עם בעלה באותו היום, עד שתיעקר ממנו ג' פעמים, שיש לחוש שמא תראה בו כיון שהיה יום זה יום וסתה, עד שיעברו ג' פעמים ולא תראה בו.
<h2>דף סד:</h2>
ר' יהודה אומר כל גפן יש לה יין, פי' כל אשה יש לה דם בתולים או רב או מעט, ואם לא מצא דם הוא מקח טעות. ואותה שאין בה דם ממשפחת דורקטי היא, ואם אינה באה ממשפחת דורקטי ולא מצא דם הוא מקח טעות.
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת, בית שמי אומרים נותנין לה ארבעה לילות, ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה. הגיע זמנה לראות ונישאת, בית שמאי אומרים נותנין לה לילה הראשונה, ובית הלל אומרים עד מוצאי שבת ארבעה לילות. ראתה ועודה בבית אביה, בית שמאי אומרים נותנין לה בעילת מצוה, ובית הלל אומרים כל הלילה שלה. פי' בית שמאי אומרים נותנין לה ארבעה לילות, לשמש, ואפי' רואה אמרינן דם בתולים הוא. ותניא בתוספתא (פ"ט ה"ו) דהני ד' לילות אפי' מסורגין, ואפי' בארבעה חדשים. ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה, תלינן בדם בתולים, ואפי' לזמן מרובה אמרי' מן הצדדים בא ולא מן המקור. אמר רב נחמן בר יצחק ואפי' ראתה, פי' תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, שעדיין לא הגיעו לימי הנעורים, בין לא ראתה בבית אביה בין ראתה בבית אביה משפט אחד יש לה. ממאי, מדקא מפליג בסיפא בין ראתה בין לא ראתה, מכלל דרישא לא שנא הכי ולא שנא הכי. תניא נמי הכי בית הלל אומרים עד שתחיה המכה, בין ראת בין לא ראת. עד שתחיה המכה עד כמה. אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה מחמת תשמיש, פי' שרואה דם מחמת תשמיש.
וב"ה אומרים עד מוצאי שבת ארבעה לילות, פי' הני ארבעה לילות ואפי' בסירוגין, דהא אמרינן בגמ' מעשה ועשה רבי ארבעה לילות בתוך שנים עשר חודש, פי' שהיה שוהה בין בעילה לבעילה ג' חדשים, שבעל בלילה הראשון והלך בדרך מיד, ושהה ג' חדשים, וחזר ובעל ומצא דם, וכן פעם שניה ושלישית ורביעית, ובא מעשה לפני ר' ואמר דם בתולים הוא. והאי דתנן עד מוצאי שבת כדאמרינן בגמ', וליתני ארבעה לילות, עד מוצאי שבת למה לי, הא קמ"ל דשרי למיבעל בשבת, וכדשמואל דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע"פ שמשיר צרורות. אבל מיהו צריך לפרש כל זה בשלא חיתה המכה, שאם חיתה המכה אפי' בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אסור, כל שכן בזו שהגיע זמנה, אלא ודאי בשלא חיתה המכה, שאילו חיתה המכה בבעילה ראשונה, שוב אינה תולה בדם בתולים. וב"ש (...) נמי דאמרי ארבעה לילות, בשלא חיתה המכה קאמרי, ולא יהבי לה אלא ד' לילות ותו לא, וב"ה אומרים עד שתחיה המכה, ואפי' טובא, אבל היכא דחיתה המכה ליכא מאן דפליג דתו לא יהבינן לה. ומאי דאמרינן נמי בגמ' בעי מיניה רב חייה בר שלמיא מרב, הגיע זמנה לראות תחת בעלה מהו, ואמר ליה כל בעילות שבעל אינן אלא אחת, והשאר משלימין לד' לילות, כל זה הוא בשלא חיתה המכה, דאי חיתה המכה היאך התיר לו לבוא עליה בקטנותה כמה בעילות ואינן נחשבות לו אלא אחת, ועוד משלימין לו עד ארבעה לילות, ובית הלל אמרו בשלא הגיע זמנה לראות עד שתחיה המכה ותו לא, אלא ודאי בשלא חיתה המכה מיירי.
<h2>דף סה:</h2>
איתמר רב ושמואל דאמרי תרויהו בועל בעילת מצוה ופורש. מותיב רב חסדא, מעשה ונתן לה ר' ארבעה לילות מתוך שנים עשר חודש. ותנן נמי נותנין לה ארבעה לילות, אינהו דאמרו כרבותינו, דתניא רבותינו חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת [מצוה] ופורש. אמר עולא כי הוו בה ריש לקיש ור' יוחנן, לא הוו מסקי מינה כמאי דמסיק תעלא מבי כרבא, אלא אמרי בועל בעילת מצוה ופורש, פי' שום התר לא היו למידים מזה המשנה לסמוך עליו, אלא בכולן היו אומרים בועל בעילת מצוה ופורש, בין הגיע זמנה, בין לא הגיע זמנה, דחיישינן דילמא בהדי דם בתולים יצא טיפת דם נידות. אמר ליה ר' אבה לרב אשי, אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו, אמר ליה אם כן לבו נוקפו ופורש.
<h2>דף סו.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב התקין רבי בשדות, פי' בני כפרים הדרים בבקעה כמו הנהו בני בגא, ומפני שאינן בני תורה ואין יודעות למנות פתח נידותן מתי הן ימי נידה ומתי הן ימי זיבה, התקין להן שאם ראתה יום אחד תשב ששה והוא. פירש המורה כדין תורה, שמא בימי נידה היא. ואינו נראה לי, דודאי חומר נידה יהבינן לה, שלא תהא שומרת יום כנגד [יום], אלא טמאה שבעה כנדה דאורייתא, אבל מיהו יותר אנו מחמירין עליה מנידה דאורייתא, שזו היא צריכה ששה נקיים והוא, והאי דקאמר ששה והוא אנקיים דלקמן קאי, שאם תראה דם בתוך הששה אינה טהורה לסוף שבעה דדילמא יום ראשון הוי מיום זיבה, והשתא דחזת היא תחלת נידה, ואין לו תקנה אלא אם כן תספור ששה נקיים והוא. שנים (ו)ששה והם, פי' תשב ששה נקיים והן, דשמא יום ראשון מימי זיבה הוה ויום שיני הוא תחלת נדה, וצריכה ששה אחרים. שלשה תשב שבעה נקיים, דדילמא ימי זיבה הן.
אמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. אדבריה רבא [לרב] שמואל ודרש קישתה שנים ולשלישי הפילה צריכה שתשב ז' נקיים, קסבר אין קושי לנפלים ואי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם. אמר ליה רב פפא לרבא והאמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפי' הם רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. אמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא, היכא דאחמור אחמור (אחמור), והיכא דלא אחמור לא אחמור. אמר רבא תבעוה לינשא וניתפייסה צריכה לישב ז' נקיים. רבינא איעסק לבריה בי רב חביבא, אמר להו יום פל' נכתוב כתובה, איעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא, אתא, אמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי, אמר ליה ולא סבר לה מר להא דרבא דאמר רבא תבעוה לינשא וניתפייסה צריכה לישב ז' נקיים, אמר ליה אימור דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים, קטנה מאי, אמר ליה בפירוש אמר רבא לא שנא קטנה ולא שנא גדולה, גדולה מאי טעמא משום דמחמדא, קטנה נמי מחמדא.
<h2>דף סו:</h2>
ואמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה. מיתיבי בית הסתרים ובית הקמטים אינן צריכין שיבוא בהן המים, נהי דביאת מים לא בענן, מקום הראוי לביאת מים בענן, וכדר' זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ואמר רבין בר רב אדה אמר ר' יצחק מעשה בשפחה של בית רבי, שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת.
<h2>דף סז.</h2>
אמר שמואל בר רב יצחק אשה לא תטבול בנמל, פי' מקום שמעלין בו הספינות, מפני שהטיט מצוי שם ושמא ידבק על בשרה בשעת טבילה ויחוץ. ואע"ג דהשתא ליכא, אימור בדידיוני נפל, פי' אע"פ שבעת עלותה מן הטבילה אין עליה דבר, חיישינן שמא היה עליה בעת הטבילה וגלי המים הפילוהו מעליה. דידיוני כמו אדותא דימא (ב"ב ד' ע"ב). אבוה דשמואל עביד להו לבנתיה מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי. עיין מה שכתבתי בפ' במה אשה יוצאה.
אמר ר' גידל נתנה תבשיל לבנה וטבלה, לא עלתה לה טבילה, ואע"ג דהשתא ליכא, אימור בדידיוני נפל, פי' שמא טיפה עבה מן (הקופה) [הקיפה] נפל עליה, והויא חציצה.
אמר רמי בר אהבה, הני ריבדי דכוסילתא, עד תלתא יומי לא חייצי, מיכן ואילך חייצי. אמר מר עוקבא, ליפלוף שבעין, לח אינו חוצץ, יבש חוצץ. ואימתי נקרא יבש, משיתחיל לירק. ואמר שמואל, כוחל שבעין, אינו חוצץ, שעל גבי העין חוצץ. ואם היו עיניה פורחות, בין כך ובין כך אינו חוצץ. אמר ר' יוחנן, פתחה עיניה ביותר, או שעיצמה עיניה ביותר, לא עלתה לה טבילה. ומסיק תלמודא, ולית הילכתא ככל הני שמעתתא, דכי איתמור הני לטהרות, אבל לבעלה כי הא דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה, פי' שלא תדחוק זרועותיה על בשרה ולא שוקיה ורגליה זו בזה, אלא כדרך הילוכה ושימושה תמיד. ובקמט שנכנסו המים נכנסו ובקמט שלא נכנסו לא נכנסו ולא איכפת לן. ואינה צריכה לשפשף בית קמטיה וסתריה, אלא כשימושה תמיד, כדתנן (נגעים פ"ב מ"ד) האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים, והאשה כאורגת וכמיניקה את בנה, פי' גבי ראיית הנגע שטיהר בהן הכתוב בית הסתרים, דכתיב (ויקרא י"ג) לכל מראה עיני הכהן, ותנן האיש מראה נגעו לכהן נראה כעודר בבית הערוה שאינה נראת אלא אם כן כופף ראשו על גבי קרקע ויראנו הכהן מאחריו, ואינו כופף אלא כדרך כפיפתו לעדורו. ואם יש לו נגע בבית השחי, צריך להגביה זרועו, ואינו מגביהה אלא כדרכו כשמוסק זיתים. והאשה כאורגת בבית השחי, וכמניקה את בנה בבית הערוה, ואינן צריכין לאנס עצמן.
<h2>דף סז:</h2>
אמר רבה בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצות, שתים איני יודע. אמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. פי' דבר תורה, הלכה למשה מסיני, רוב שערו קשור ביחד חוצץ רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד, [ו]על מיעוטו המקפיד, משום רובו המקפיד. וניגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד אי נמי משום רובו שאינו מקפיד, היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה.
אמר רב נידה בזמנה לא תטבול אלא בלילה, ושלא בזמנה בין ביום ובין בלילה. אמר ליה רב פפא לרבא מיכדי האידנא כולהי ספק זבות שוינהו רבנן, ליטבלו ביום השביעי. פי' שהזבה יכולה לטבול ביום שביעי שמקצת היום ככולו ועולה לה לספירת שבעה. אמר ליה משום דר' שמעון, דתניא ואחר תטהר, אחר אחד לכולן, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן, ר' שמעון אומר אחר תטהר, אחר המעשה תטהר, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי הספק. פי' אחרי המעשה, כיון שטבלה מיד היא טהורה ומותרת לשמש מיד, שמקצת היום עולה לה לספירת שבעה. אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא יבוא לידי הספק, פי' אסור לטבול ביום שביעי שמא יבוא עליה מיד ושמא תראה קודם חשיכה ותסתור כל מנינה ותהיה זבה למפרע.
<h2>דף סח.</h2>
דרש רבא אשה חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שבת. אמר ליה רב פפא והא שלח רבין באיגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול למוצאי שבת, ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, והא בענן סמוך לחפיפה טבילה וליכא, הדר אוקים אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי, ברם כך אמרו משמיה דר' יוחנן אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול למוצאי שבת, ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, והא בענן טבילה סמוך לחפיפה וליכא. ומסיק תלמודא והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת ביום, והילכתא לא תחוף אשה אלא בלילה. קשיא הילכתא אהילכתא, לא קשיא, הא דאיפשר והא דלא איפשר. פי' אם יכולה לחוף ביום, כגון שהיא חול, חופפת ביום ולא בלילה, שמתוך שמהומה לביתה דילמא לא חייפא שפיר, ואי לא, לא איפשר ביום לחוף, כגון שחלה טבילתה במוצאי שבת או במוצאי יום טוב, חופפת בלילה. ויש מפרשים אם איפשר לחוף בלילה, כגון שחלה טבילתה בליל חול, חופפת בלילה, דבענן סמוך לחפיפה טבילה. ואם אי איפשר לחוף בלילה, כגון שחלה טבילתה בלילי שבת או בלילי יום טוב, חופפת ביום.
מתני' נדה שבדקה עצמה יום שביעי בשחרית ומצאה טהור, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא, הרי זו בחזקת טהרה. (פי') בדקה עצמה יום שביעי בשחרית ומצאה טמא, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא, הרי זו בחזקת טומאה. ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה, ואם יש לה וסת דיה שעתה. ר' יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי [זו] בחזקת טומאה. וחכמים אומרים אפי' שנים בנדתה בדקה ומצאה והפרישה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא, הרי זו בחזקת טהרה. פי' ביום שביעי, לנדתה שצריכה לטבול בערב, בדקה עצמה בבוקר ומצאה עצמה טהורה. ובין השמשות לא בדקה עצמה להיות פורשת בטהרה, וטבלה לערב, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא. הרי זו בחזקת טהרה, בימים שבנתים, וטהרותיה טהורות. אך שהיא מטמאה מעת לעת בראייה זו שמצאה טמא, כדין כל אשה הרואה. בדקה עצמה יום שביעי בשחרית ומצאה טמא ובין השמשות לא הפרישה, וטבלה לערב שלא כדין. ולאחר ימים בדקה ומצאה טוהר הרי זו בחזקת טומאה, עד היום הזה, וכל טהרות שנגעה בהן הן טמאות. ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה, קאי ארישא כדפרישית. ואם יש לה וסת, קבוע, וראתה ראיה זו בשעת וסתה. דיה שעתה, כדין כל אשה שיש לה וסת. ור' יהודה סבר כל ש[לא] הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טומאה, דבדיקת שחרית לא מחזקה לה כטהורה כי אם בבדיקת ערבית. וחכמים אומרים אפי' ביום שיני לנדתה בדקה ומצאה טהורה, בשחרית. ובין השמשות לא הפרישה, ולסוף טבלה. ולאחר ימים בדקה ומצאה טוהר, הרי זו בחזקת טהרה, כל הימים שבנתיים. ושלש חלוקות בדבר, לת"ק שביעי הוא דמטהרתה בדיקת שחרית לא מטהרתה עד שתפריש בין השמשות, ולרבנן בתראי אפי' בשיני. ודוקא בשיני, אבל בראשון לא הואיל והוחזק מעיינה פתוח, שבאותו היום התחילה לראות.
<h2>דף סח:</h2>
מתני' הזב והזבה שבדקו את עצמן יום ראשון ומצאו טהור, וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר כל הימים לא בדקו, ר' אליעזר אומר הרי אילו בחזקת טהרה, ר' יהושע אומר אין להן אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד, ר' עקיבה אומר אין להן אלא שביעי בלבד. פי' יום ראשון, לז' נקיים שהתחיל לספור. ושוב לא בדק עד יום שביעי, ובדק יום השביעי ומצא טהור. ר' אליעזר סבר הואיל ואיכא תחלתן וסופן בטהרה, כולן הן בחזקת טהרה. ור' יהושע סבר אין להן אלא יום ראשון ויום שביעי, ומונה חמשה ימים אחריהן. ור' עקיבה סבר אין להן אלא יום שביעי בלבד, דשמא ראו בנתים וסתרו כל מה שספרו. תניא אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע, לדבריך אתה מונה בסירוגין, והתורה אמרה ואחר תטהר, אחר אחד לכולן, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן. אמר לו ר' יהושע אי אתה מודה בזב שראה קרי שמונה בסירוגין, פי' שאינו סותר אלא יומו. ור' אליעזר, התם לטמאה בה כת', שלא תהא טומאה מפסקת אלא חד יומא, והשאר מונה בסירוגין. פי' דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, מה זיבה סותרת, אף שכבת זרע סותרת. אי מה זיבה סותרת שבעה אף שכבת זרע סותרת שבעה, ת"ל לטומאה בה, אין לך סתירה אלא בטומאה האמורה בה. מה טומאת קרי יום אחד, אף סתירת קרי יום אחד. ואי משום איחלופי דלא ליתי למנות בסירוגין, דזבה גמורה בבעל קרי לא מיחלף. תניא ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע, ודברי ר' עקיבא מדברי כולן, אבל הלכה כר' אליעזר.
<h2>דף סט.</h2>
איבעיא להו זב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור, לדברי ר' אליעזר מהו, תחלתן וסופן בענן, והכא תחילתן איכא וסופן ליכא, או דילמא תחלתן אע"פ שאין סופן. אמר רב היא היא, ור' חנינא אמר תחלתן וסופן בענן והא ליכא. פי' דיום שמיני בפני עצמו קאי ולא מצטרף שבעה נקיים.
<h2>דף סט:</h2>
מתני' הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמין במשא עד שימוק הבשר. נכרי שמת, טהר מלטמא במשא. ב"ש אומרים כל הנשים מתות נדות, ובית הלל אומרים אין נדה אלא שמתה נדה. פי' האי משא מפרש בגמ' דלאו משא ממש הוא, דמת נמי מטמא במשא, אלא באבן מסמא. דכל דעביד משכב ומושב מטמא נמי באבן מסמא, שאם היתה אבן שומה על הכלים וישב עליה, אע"פ שלא הכביד על הכלים כלל הרי הן טמאין, ומת דלא עביד משכב ומושב לא מטמא באבן מסמא. ואילו שהן עושין משכב ומטמין באבן מסמא בחייהן, גם במיתתן נמי מיטמין באבן מסמא, אע"פ שמתו וכבר בטלו מדין אבן מסמא, מטמין במיתתן. (גופה) [גזרה] שמא יתעלפה, כשהוא חי. ומטמא עד שימוק הבשר, שייראה לעולם כי הוא מת. תנא משום ר' אליעזר אמרו עד שיפקע. אבל נכרי שמת טהר מלטמא באבן מסמא, ואע"פ שבחייו מטמא, שעשאוהו חכמים כזב לכל דבריו, במיתתו אינו מטמא. תנא אמר ר' שמעון מפני מה אמרו נכרי שמת טהר מלטמא במשא, לפי שטומאתו מחיים אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. בית שמאי אומרים כל הנשים מתות נדות, פי' נותנין עליהן דין נידה להיות כל משכבן טמא, ואפי' עשר מצעות זו על גבי זו. ובית הלל אומרים אין נדה אלא שמתה נדה, דוקא אותה שהיתה נידה ומתה בתוך ימי נידתה מטמאין כל המצעות שתחתיה, אבל אם לא מתה בעודה נדה, אין לה דין נידה, ודוקא כלים הנוגעין בה בעת מיתתה טמאין אבל מה שתחתיה ולא נגעה בהן אינן טמאין משום משכב, שאין המת עושה משכב. (ע"א ע"א) מאי טעמיהו דבית שמאי, כדתניא בראשונה היו מטבילין כלים על גבי זבים מתים והיו זבין חיים מתביישין, התקינו שיהו מטבילין על כל המתים מפני כבודן של זבין חיים. בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות, והיו נידות חיות מתביישות, התקינו שיהו מטבילין על הכל, מפני כבודן של נדות חיות.
<h2>דף עא.</h2>
מתני' האשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם, מטמא משום כתם, ומטמא באהל. ר' יהודה אומר אין מטמא משום כתם, לפי שנעקר משמתה. ומודה ר' יהודה ביושבת על המשבר ומתה ויצא ממנה רביעית דם, שהוא מטמא משום כתם. כדין דם נידה שמטמא בכל שהו, אבל דם המת אינו מטמא אלא ברביעית, אבל פחות מרביעית אין לו טומאה כל עיקר, כדתנן בפ' ב' דאהלות (מ"ב) ואילו אם חסרו טהורין, רביעית דם ועצם כשעורה כולי. ומטמא באהל, אם היה בו רביעית כדין דם המת, אבל דם הנדה אין לו טומאת אהל ר' יהודה אומר אינו מטמא משום כתם, לפי שנעקר משמתה, ואין דם נידות אלא מחיים ולא לאחר מיתה. ומקשה מכלל דת"ק סבר אע"ג דנעקר משמתה מטמא משום כתם, אמר זעירי מקור מקומו טמא איכא בינייהו. פי' ת"ק סבר מקור מקומו טמא, הילכך אע"ג דנעקר לאחר מיתה, טמא משום נידות, משום שהיה (במקום) [במקור] מחיים, ואע"ג דלאחר מיתה לאו רואה היא. ומודה ר' יהודה ביושבת על המשבר ומתה ויצא ממנה רביעית דם שהוא מטמא משום כתם, שנעקר מחיים. אמר ר' יוסי לפיכך אינו מטמא באהל, כיון שנעקר מחיים. ומקשה מכלל דר' יהודה סבר באהל נמי מטמא, והרי יצא מחיים. אמר רב יהודה דם תבוסה איכא בייניהו, פי' לר' יהודה הואיל וספק הוא, ספק נעקר מקצתו לאחר מיתה, הוי דם תבוסה ומטמא מדרבנן באהל, דמדאורייתא עד שיהא כל הרביעית לאחר מיתה. ור' יוסי סבר האי לאו דם תבוסה הוא, דכיון דכורעת לילד היה כולו נעקר מחיים.
<h2>דף עא:</h2>
מתני' בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח. חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים, כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרים, כטמא מת. ומודים שהיא אוכלת במעשר, וקוצה לה חלה ומקפת וקורא לה שם. ואם נפל מרוקה ומדם טהרה על ככר של תרומה, שהוא טהור. בית שמאי אומרים צריכה טבילה באחרונה, ובית הלל אומרים אינה צריכה טבילה באחרונה. פי' בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר, ל"ג לזכר וס"ו לנקבה, והיא טבולת יום, שאין לה הערב שמש עד יום ארבעים לזכר ויום שמנים לנקבה, שהוא תכף להבאת כפרתה והכתוב עשאה טבולת יום דכתיב (ויקרא י"ב) בכל קדש לא תגע, וקימא לן (יבמות ע"ה ע"א) בכל קדש לרבות את התרומה, וטבול יום שיני הוא, וכשהיא מערה מים לרחיצת הפסח אינה נוגעת במים אלא בכלי, ושיני אינו מטמא כלי'. ודוקא מערה אין, אבל נוגעת לא, אלמא קסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו, שאלה המים כיון שרוחצין בהן הפסח הוו להו חולין שנעשו על טהרת הקודש, ואע"ג דטבול יום לא מטמא כלי משקה חולין, כדאמרי' (שבת י"ד ע"א) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מטבול יום, אילו מפני שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו וטבול יום פוסלן. [אימא סיפא] חזרו לומר הרי זו, טבולת יום. כמגע טמא מת, שהוא ולד ראשון. לקדשים, פי' דוקא לקדשים, אבל לחולין שנעשו על טהרת הקודש לא, דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו, ורשאית היא ליגע במים. ודבר זה הויא פלוגתא דתנאי, כדתנן בפ"ב דטהרות (מ"ו), ומיתינ' לה בפ' השוחט (חולין ב' ע"ב) ובפרק אין דורשין (חגיגה י"ט ע"ב), חולין שנעשו על גב הקודש הרי אילו כחולין, ר' אליעזר בי"ר צדוק אומר הרי אילו כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד.
ומני אבה שאול היא, דתניא אבה שאול אומר טבול יום תחלה לקודש לטמא שנים ולפסול אחד. פי' מתני' דתני כמגע טמא מת לקדשים, שהוא ראשון ועושה שיני ושלישי בקודש, כאבה שאול, דבפ' י"א דפרה (מ"ה) תנן כל הטעון ביאת מים מדברי תורה מטמא את הקודש ואת התרומה ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש, לאחר ביאתו מטמא את הקודש ופוסל את התרומה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים פוסל בקודש. אלמא הוא פלוגתא דר' מאיר ורבנן, דלרבנן טבול יום פוסל את הקודש ואינו מטמא אותו, ולר' מאיר מטמא אותו, שטבול יום הוא שיני ועושה את הקודש שלישי, והיינו מטמא אחד ופוסל אחד. ואפי' ר' מאיר לא אמר אלא מטמא את הקודש, דהוא שיני ועשה את הקודש שלישי, אבל מתני' דמשויא ליושבת על דם טוהר ולד ראשון כנוגע בטמא מת ועושה שיני ושלישי בקדש כמאן. ומהדר אבה שאול היא, דאמר טבול יום כולד ראשון חשוב בקדש, ומטמא שנים, שעושה שיני ושלישי בקדש והשלישי פוסל אחד ועושה רביעי.
ושוין שאוכלת במעשר, דאמר מר טבל ועלה אוכל במעשר. וקוצה לה חלה, קסבר חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו, הילכך עד שלא תקרא לה שם קוצה חלתה ומנחתה בכלי אחד, ואחרי כן קורא לה שם חלה. ומקפת וקוראה לה שם, פי' סומכת הכלי שהחלה בה אצל העיסה, משום דמצוה לתרום מן המוקף. ואם נפל מרוקה אם מדם טהרה על ככר של תרומה טהור, כדתנן (טבו"י פ"ב מ"א) משקה טבול יום, משקין היוצאין ממנו, [כמשקין] שהוא נוגע בהן, אילו ואילו אינן מיטמין. בית שמאי אומרים צריכה טבילה באחרונה. מאי ביניהו, אמר רב קטינה טבולת יום ארוך איכא ביניהו. פירוש מפני שטבלה לסוף ז' לזכר או י"ד לנקבה ועברו עליה הרבה ימי טוהר, וכבר הסיחה דעתה מן הטבילה, מצריכים אותה בית שמי טבילה אחרת. ובית הלל לא היו מצריכין אותה טבילה אחרת.
מתני' הרואה יום אחד עשר וטבלה לערב ושימשה, בית שמי אומרים מטמא משכב ומושב וחייבין בקרבן, ובית הלל פוטרין מן הקרבן. טבלה ביום שלאחריו ושימשה את ביתה, ואחר כך ראת, בית שמי אומרים מטמא משכב ומושב ופטורין מן הקרבן, ובית הלל אומרים הרי זה גרגרן. ומודים ברואה תוך אחד עשר וטבלה לערב ושימשה, שהן מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן. טבלה ביום שלאחריו ושימשה, הרי זו תרבות רעה, ומגען ובעילתן תלויין. פי' יום י"א הוא סוף ימי הזיבה, ואין יום שלאחריו דהיינו יום י"ב מצטרף עמו בזיבה, שאילו תראה ביום י"ב הויא תחילת נדה. בית שמי סברי יום י"א צריך שימור, כדין כל הימים של תוך י"א, וזו שלא עשת שימור כלל, הבא עליה כבא על שומרת יום כנגד יום דמי, והוה ליה בועל זבה קטנה שמטמא משכב ומושב, וחייבין להביא קרבן. ובית הלל פוטרין מן הקרבן, דקסברי לא בעי שימור. אבל לענין טומאה מודו מדרבנן, גזירה יום י"א אטו תוך י"א, דמטמאה בועלה מן התורה עד שתספור קצת יום המחרת. ואם טבלה ביום שלאחריו, דעבדה מקצת שימור, שימור מעליא הוא. אלא שתוך י"א אסור לעשות כן שלא תבוא לידי הספק, שמא תראה לאחר תשמיש, ומצטרפין לזיבה ואין טבילתה טבילה. בית שמי אומרים מטמאין משכב ומושב, מדרבנן, גזירה י"א אטו תוך י"א. ופטורין מן הקרבן, דהא עבדא שימור, אע"פ שחזרה וראת אין יום זה מצטרף לזיבה שהרי תחילת נידה היא. ובית הלל אומרים הרי זה גרגרן, ממהר לחטוא שמא ירגיל בכך תוך י"א, אבל לענין טומאה טהורין. ומודים ברואה תוך אחד עשר וטבלה לערב ושימשה, שהן מיטמין משכב ומושב וחייבין בקרבן, אפי' לא תראה למחר, דהא בעי שימור והרי בעל זבה קטנה. ואם טבלה ביום של(א)אחריו, שעשת מקצת שימור ושימשה קודם חשיכה. הרי זו תרבות רעה, שמא תראה אחרי כן קודם חשיכה ואין טבילתה טבילה. ומגען, לענין טומאה וטהרה, ובעילתן, לענין קרבן. תלויין, שאם תראה, מגען מגע זבה וחייבין בקרבן, ואם לא תראה טהור ואין מביאין קרבן.
<h2>דף עב:</h2>
איתמר עשירי, ר' יוחנן אמר עשירי כתשיעי וריש לקיש אמר עשירי כאחד עשר. ר' יוחנן אומר עשירי כתשיעי, מה תשיעי בעי שימור אף עשירי בעי שימור. וריש לקיש אמר עשירי כאחד עשר, מה אחד עשר לא בעי שימור אף עשירי לא בעי שימור. פי' מפני שאינה יכולה להיות זבה גדולה.
